יוצרים
- מאת: אנטון צ'כוב
- תרגום: יוסף אל-דרור
- בימוי: רמי הויברגר
- תפאורה: לילי בן נחשון
- תלבושות: עינת ניר-קוש
- מוסיקה: אריק אביגדור
- נגן: חן פרייס
- עריכת וידאו: יאיר נחשון
- תאורה: נועה לב
- עיבודים ופסנתר: ליאור רונן
- וידאו ארט: לי ינור
שחקנים
- אירנה ניקולייבנה ארקדינה-אמו של קוסטיה, אחותו של סורין, בת זוגו של טריגורין: אסנת פישמן
- פולינה אנדרייבנה-אשתו של שמראייב,אמה של מאשה: דוית גביש
- פיוטר ניקולאייביץ' סורין (פטרושה)-בעל האחוזה ואחיה של ארקדינה: אורי אברהמי
- נינה מיכאילובנה זריצ'ניה-בתו של בעל אחוזה עשיר: דאנה איבגי
- איליה אפנסייביץ שמראייב-מנהל האחוזה של סורין, אביה של מאשה, סגן בצבא לשעבר: שמעון כהן
- קונסטנטין גברילוביץ טרפלייב (קוסטיה): מיכאל מושונוב
- מאשה-בתם של שמראייב ופולינה: הילה פלדמן
- בוריס אלכסייביץ' טריגורין-סופר ידוע, בן זוגה של ארקדינה: רמי הויברגר
- יבגני סרגייץ' דורן-רופא: אלי דנקר
- סמיון סמיונוביץ' מדבדיינקו-מורה: רוי מילר
- יאקוב-פועל באחוזה: מיכאל פרלין
על ההצגה
לאחוזת הכפר של סורין, עובד ממשלה לשעבר בעל בריאות רופפת, מגיעה אחותו, השחקנית הדועכת אירינה ארקדינה, לחופשה קצרה יחד עם מאהבה טריגורין, סופר מפורסם וקונבנציונלי. הם מתכנסים לצפות במחזה סימבוליסטי-ניהיליסטי שכתב בנה של ארקדינה, קונסטנטין, על החיים בעוד מאתיים אלף שנה בעולם "קר", ריק. איום", שבו מככבת נינה הצעירה המתגוררת באחוזה השכנה.
המחזה עוקב אחר נושא ההתבגרות, יחסי בנים והורים והתמורות בעולם התיאטרון והמשחק, אך גם אחר משולשים רומנטיים רבים ; המורה מדבדיינקו אוהב את מאשה, בתו של מנהל האחוזה, אך זו בתמורה אוהבת את קונסטנטין, שמחזר אחרי נינה. זו מקבלת ממנו מתנה שמבעיתה אותה - שחף מת מכדור אקדחו. היא נשבית דווקא בקסמיו של טריגורין המשתעשע ברעיון לכתוב סיפור אודות שחף זה. הם נשבעים זה לזו לשוב ולהיפגש יום אחד במוסקבה כאשר נינה תגשים את חלומה הגדול להיות שחקנית.
כעבור שנתיים שוב נפגשים כולם באחוזה, אך הפעם יהיה זה בנסיבות אחרות לגמרי.
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"ההפקה שיצר רמי הויברגר כבמאי, מוצאת את האיזון המדוייק בין הצורך לכבד מסורת לבין הצורך לחדש ולפרוץ מבין המסגרות המקובלות. את החידוש מספקת בעיקר התפאורה המנימליסטית היפה של לילי בן נחשון, המשמשת בסיס להקרנות אווירתיות של וידאו ארט מרשים, שיצרו לינור ויאיר נחשון. גם המוסיקה המצויינת של אריק אביגדור, משחקת תפקיד מרכזי כשהיא מלווה את ההצגה ומדגישה רגעים רגשיים וגם אירוניים. כל אלה, אינם אלא רקע לביצוע המדוייק של צוות משובח שמגיש עבודת אנסמבל מרשימה.
"בגרסת 'הבימה' ל'השחף' הכין את הנוסח העברי יוסף אל דרור שהוכיח לא פעם בתרגומים וכתיבתו לתאטרון שיש לו אוזן מעולה לשפה בימתית קליטה.
התפאורה של לילי בן נחשון נאמנה לחזון התאטרוני של קוסטיה המרדן, גיבור המחזה שמחפש צורות חדשות. בכניסתו הראשונה לבמה, הוא מצהיר 'זה תאטרון - מסך, קוליסות, חלל ריק. זהו. שום תפאורה. בחירת הבמה הנמוכה, השארתה פתוחה, למעט מסך לבן שקוף, שימוש במושבי קולנוע מעץ, המוסעים על גלגלים ורהיטים הכרחיים בשאר התמונות - כל אלה מקנים להפקה את המראה העכשוי מבלי לנסות אפילו להחיות מסגרת צ'כובית מלאכותית עם חדר של שלושה קירות.
אסנת פישמן זוהרת בתפקיד ארקדינה ומפגינה את מלא יכולתה. אבל אם אני צריך לבחור דמות אחת שהקסימה אותי יותר מכל, זו הילה פלדמן בתפקיד מאשה המאוהבת והשיכורה, שהפכה לפתע למרכז המחזה, על הייאוש השקט שלה מכך שהחיים הם לא מה שהבטיחו לנו.
"סודו הגדול של צ'כוב הוא בעירוב הגאוני של הצחוק והדמע. ללא ההומור הזה, מתבטלת האירוניה שלו, זו שדרכה הוא רואה את מקומו של האדם בעולם. בהצגה הרגישה שביים רמי הויברגר, חסרה האירוניה הזאת ואין בה הומור כלל. העלילה אכן מוצגת בבהירות, אבל אין מאחוריה איזו ראייה אישית או פרשנית. ניכר בהצגה כבוד רב לטקסט, אך בלא לחלוחית של הומור, יש בה מימד חסר".