השחף

"ההפקה שיצר רמי הויברגר כבמאי, מוצאת את האיזון המדוייק בין הצורך לכבד מסורת לבין הצורך לחדש ולפרוץ מבין המסגרות המקובלות. את החידוש מספקת בעיקר התפאורה המנימליסטית היפה של לילי בן נחשון, המשמשת בסיס להקרנות אווירתיות של וידאו ארט מרשים, שיצרו לינור ויאיר נחשון. גם המוסיקה המצויינת של אריק אביגדור, משחקת תפקיד מרכזי כשהיא מלווה את ההצגה ומדגישה רגעים רגשיים וגם אירוניים. כל אלה, אינם אלא רקע לביצוע המדוייק של צוות משובח שמגיש עבודת אנסמבל מרשימה.

"בגרסת 'הבימה' ל'השחף' הכין את הנוסח העברי יוסף אל דרור שהוכיח לא פעם בתרגומים וכתיבתו לתאטרון שיש לו אוזן מעולה לשפה בימתית קליטה.

התפאורה של לילי בן נחשון נאמנה לחזון התאטרוני של קוסטיה המרדן, גיבור המחזה שמחפש צורות חדשות. בכניסתו הראשונה לבמה, הוא מצהיר 'זה תאטרון - מסך, קוליסות, חלל ריק. זהו. שום תפאורה. בחירת הבמה הנמוכה, השארתה פתוחה, למעט מסך לבן שקוף, שימוש במושבי קולנוע מעץ, המוסעים על גלגלים ורהיטים הכרחיים בשאר התמונות - כל אלה מקנים להפקה את המראה העכשוי מבלי לנסות אפילו להחיות מסגרת צ'כובית מלאכותית עם חדר של שלושה קירות.

אסנת פישמן זוהרת בתפקיד ארקדינה ומפגינה את מלא יכולתה. אבל אם אני צריך לבחור דמות אחת שהקסימה אותי יותר מכל, זו הילה פלדמן בתפקיד מאשה המאוהבת והשיכורה, שהפכה לפתע למרכז המחזה, על הייאוש השקט שלה מכך שהחיים הם לא מה שהבטיחו לנו.

"סודו הגדול של צ'כוב הוא בעירוב הגאוני של הצחוק והדמע. ללא ההומור הזה, מתבטלת האירוניה שלו, זו שדרכה הוא רואה את מקומו של האדם בעולם. בהצגה הרגישה שביים רמי הויברגר, חסרה האירוניה הזאת ואין בה הומור כלל. העלילה אכן מוצגת בבהירות, אבל אין מאחוריה איזו ראייה אישית או פרשנית. ניכר בהצגה כבוד רב לטקסט, אך בלא לחלוחית של הומור, יש בה מימד חסר".