כתר דוד

"על הצגת 'כתר דוד' על ידי 'הבימה' בוורשה, כותב ב"היינט" מר י.מ. ניימן : הלכו ל'כתר דוד' עם דעה קדומה : בארץ ישראל קיבלו את ההצגה הזו בקרירות. מצב הרוח הלך הלוך וחזק ממערכה למערכה עד שנגמר בסערת התפעלות, דבר בלתי שכיח בתיאטרון. וורשה היא עיר שיש בה תיאטרון פולני יוצא מגדר הרגיל ! 'הבימה' שלנו היא מהתיאטרונים המועטים בעולם שאינם מתחשבים כלל וכלל בטעם של הקהל הרחב. המושג תיאטרון בשביל 'הבימה' - הוא "עבודת קודש", מקדש, מפעל דתי, דבר שבלב.

"מה קרה? בין מחזותיו הטובים של קלדרון הספרדי יש גם מחזה לקוי ופגום. בא גרמני וקצר... ועיבד... וקלקל. בא יצחק למדן, על פי הזמנת 'הבימה', ותרגם עברית מגרמנית. בא הרג'יסור והשמיט וקיצר ועיבד ו... קלקל. והקהל משתעמם. צרבת באולם וצינה. מונולוגים ותלבושות עפ"י נוסח המקובל באופרה. הרג'יסור דיקי הוא תלמידו של סטניסלבסקי, על כן כשחסרה הבנה וידיעה והרגשה, היה צריך לכל הפחות לצרף לכל תמונה ועלילה בכור האהבה לאמנות. ובהצגה זו? - תכנית - ללא עניין, תבנית - ללא בניין. ברפיון תלויות נפשות צורות ערטילאיות. מיעוט השגה, קוצר דמיון.

המחזה אינו מעור אחד. התמונות והעלילות אינן משולבות. ואין הכרחיות. כל מונולוג הוא ביתן בפני עצמו, כל תמונה - צריף בודד, כל פרק - גדר פרוצה ומפורצת. הכל מתפורר ואין כל צל של אחדות. תערובת תכנים של נתמזגו כראוי, שיירי יצר של נגה עליהם אור היצירה. מיעוט דם תיאטרלי. כצללים קלושים עוברות הדמויות. המסכות והדיוקנים קורצו מהשעווה של הכנסייה הסלאבית.

ומה טעם יש עכשיו לדבר על המשחק? ואם קולה של תמר (רובינא) ערב והיא מיטיבה לפרוט על כלי שיר ועדנת נוער לה. אף על פי כן הדמות הטרגית של תמר חיוורת, פגומה, כי הטרגדיה שלה לא הובלטה ונשארה מאחורי הקלעים? ואם אמנון (פינקל) מכורבל יפה באדרת רחבת השוליים ושם בטוב טעם את ידו על ראשה של תמר - הרי זה רק פרט. ואם אליפלט (ברץ) ממלא תפקידו כראוי וזה גויי מאוד ואינו משתלב כלל עם כל מהלך המחזה? בני מלך כולם כפופים ומדברים בסגנונות שונים. רוצה אחיתופל הרי הוא מסתגנן ומדבר בחית ועין. טלאים וקרעים אצל דוד המלך. המשחקים אינם משלימים זה את זה. לבשר אחד לא יהיו גם כשהמשחק ילטש. ומה יש להגיד על התפקידים השניים במעלה? אין הם מעוררים בנו כל סקרנות והשתתפות.

כיבדתי את 'הבימה' יצקתי מים על ידיה ומשום כך אולי אני מצטער ביותר בכישלון זה. פחד שווא הוא שהביקורת תגרש ותמאס את ארץ ישראל בעיני 'הבימה'. כך מתייחסים לאורחים ותיירים. אומרים: אסור לבקר את התיאטרון בפומבי כי זה יזיק לו. ואולם הרי התיאטרון מתפלמס עמנו בפומבי עשרות ומאות פעמים - בכל הצגה. ושנית אין אנו גורסים כי רק למשחקים ורג'יסורים חלק ונחלה בתיאטרון. אין התיאטרון מגדל עוז אשר לא נוכל לחדור אליו וכל ביקורת באה לא למען זעזע את כיסא הכבוד ואפילו לא לשם ה'כתר'. אין שמחה לאיד באמנות. אך אין גם סליחה רכרוכית.

הננו מוכנים ומזומנים לשבת עם התיאטרון על מדין ולהוכיח לו כי אנחנו רואים גם את הליקויים הנראים לבעלי מקצוע ולהגיד ל'הבימה' כי אם תמשיך בדרכים אלו ייאסף נגהה. הביקורת אינה צריכה להיות מחיצה מפרידה כי אם גשר מחבר - גם אם אין דבש וחלב תחת לשונה.

במה צריך לסיים? לבקש סליחה? להסכים לכתחילה כי אפס כוחן של המילים? או לעמוד על סף התיאטרון ולצעוק חמס? מוטב להישאר במדבר של אי הבנה מאשר להתכחש ליעודה של הביקורת הישרה. העניין נוגע לנו, ואם האמת הבוערת תשרוף את הקלעים ואת הרמפה הפסיכולוגית שבין הביקורת והתיאטרון - הרי עשינו מה למען התיאטרון.