בקצווי הכרך

"מצויים בתחומנו אנשים רבים שהשנים החולפות לא לימדו אותם דבר. רדיו, אווירונים, טלוויזיה, ראינוע מדבר, ספרות מודרנית, מוסיקה של סטרווינסקי, תפיסה חדשה של החיים - כל זה אינו קיים לגבי דידם. הם משקיפים על החיים ממש כשם שהשקיפו לפני שנות 1914 ו 1918. זרם החיים של עכשיו, הזרם החדש, אינו מובן להם ולמרות הגיונם אין הם מבינים כלל כי תחת להילחם בזרמים החדשים באטמוספירה החדשה ההולכת וכובשת את העולם, מוטב היה להם שיראו וימצאו דרך כיצד לברוא מזיגה בין החדש הזה והישן היקר להם - וסוף סוף גם לנו לכולנו".

אנשים אלה רגזו על העובדה ש'הבימה', התיאטרון הלאומי שלנו, בעל הרפרטואר המכיל את 'הדיבוק' את 'היהודי הנצחי', את 'חלום יעקב' את 'הגולם' וכו' הירשה לעצמו לחלל את הקודש הזה ולהכניס לתוך גבולות הרפרטואר שלו את 'בקצווי הכרך', מלודרמה נדושה, שדופה המתארת את חייהם של הפרוורים... שומו שמיים, איזה חילול קודש ! האנשים האלה אינם יכולים להבין שבשנת 1932 להקה תיאטרלית המורכבת מאנשים תרבותיים וחדורי רוח הזמן אינה יכולה לגשת אל יצירת יצירותיה מתוך הבנה ותפיסה של 'עונג שבת'.

פרוורים ! המושג הזה הבהיל אותם. חיי גנבים, סרסורים, נוכלים וזונות על קרשי 'הבימה'? - חילול קודש. כך נזעקו ולא הבינו כי גם לנו יש כבר פרוורים. נחוץ שיהיו לנו פרוורים, טוב שיהיו לנו. הניחו לפחות שיהיו פרוורים אלה עבריים, בשפתנו, בלשוננו וברוחנו. הזמן עושה את שלו וצריך ללכת עם הזמן. ישראל בארצו לא יהיה לדבר ממשי אם ישאר בתוך חומות העיר. ישראל בארצו יהיה לדבר ממשי וחי כשיתרחב ויתפשט אל הפרוורים.

ובאשר למשחק. הוא שלם. זה כבר אינו מפליא אותנו. אחת הלהקות המצויינות ביותר שהעולם מונה בשעה זו אינה יכולה להוציא מתחת ידיה דבר בלתי מושלם. מסקין בתפקיד ברבורקה שופע אנושיות וכשרון. ברץ בתפקיד טוני, כבש את כל הלבבות. ברוק כמנהל הבר שלו. אלה השלושה בצירוף פינקל מהווים את אבן הכובד של החיזיון. קלצ'קין בשני התפקידים אהוד, משעשע ומלא הומור.

קשה לומר רעות על רובינא. אנצ'י היא כל כך טעימה ומוליכה שולל בשמלתה הירוקה עד שאתה מוכן לסלוח לה מראש על יצירת התפקיד. פינקל, אמן המבטא, הקול והתנועה, התעלה בתפקידו זה למעלה למעלה והוביל את החיזיון בקלות נפלאה של אדם צעיר בעל כשרון צעיר.