אותו ואת בנו

מאיסי פירפונטוב, יהודי שהשתמד, עזב את בית אביו ועבר להתגורר בחברת איכרים גויים. הוא אינו מוצא מנוחה לנפשו ומידי שנה, ביום כיפורים, נושאות אותו רגליו אל בית הכנסת. בשערי בית התפילה עומד מאיסי מספר דקות ונמלט.   השנאה לאביו שהתעלל בו וגרש אותו מביתו, חיה בתוכו ומזהירה אותו לא להוליד לעצמו זרע פורענות.   לאחר נשואיו לאבדוטיא הנוצרייה נולד לו בן, יעקב. הבן, פרבוסלבי קיצוני סולד ממוצאו היהודי של אביו. מתוך רצון לבער מתוכו את הטומאה שהדביק בו אביו , מסגיר אותו לידי שכניו האיכרים.   ביום הכיפורים נערך פוגרום בעיירה היהודית הסמוכה מוראוונקה. מאיסי מתפתה להחביא בביתו יהודי אדוק ובתו שברחו מהפוגרום. הוא יודע כי בנו, יעקב בין הפורעים.   לאחר שנודע לו  כי בנו הלשין עליו, חונק מאיסי את יעקב ומצית באש אותו ואת בנו.       

ביאליק על "אותו ואת בנו". דברים שנשא במסיבה לאחר הבכורה 30.01.1934  

"כדאי לעמוד על ערך העניין של המשחק הערב. הוא איננו משחק סתם, אחד מן הרבים אלא משמש נקודת מפנה. אולי כל חיזיון הוא נקודת מפנה, אולם זוהי נקודה יפה באמת. ואני רוצה לברר את הדבר דרך משל מעצמי. כשהתחלתי לכתוב שירים חשבתי שזה הוא מרום האמנות. יש הרבה להטים (קונצים) בשירה. יש עניין של משקל וקצב, חרוז ובניין בית וכדומה ואילו הפרוזה - הרי היא פרוזה ולא יותר. רק לאחר כך נודע לי הסוד שאפשר לדעת לכתוב שירים לא גרועים ולא לדעת כלל לכתוב פרוזה וכי הפרוזה דווקא היא עניין אמנותי קשה ביותר ושזוהי מדרגה גבוהה מאוד. ב"קונצים" אפשר לרמות, אפשר לכסות בקישוטים חיצוניים על חטאי ההגיון והתוכן מה שאין כן בפרוזה. בה ייבחן הסופר האמיתי. וכך גם בתיאטרון 'הבימה' שלנו. אני אוהב לראות בה קודם כל את גילוי הפרוזה האמנותית.

אמנם היו רגילים אנשי 'הבימה' להשתמש בהרבה קישוטים, אך הם עשו זאת בטאקט רב. הקישוטים החיצוניים נבלעו בתוך הטעם והתוכן הכלליים, בתוך האמת של המשחק.   גם המורה הראשון וכטאנגוב וגם התלמידים שלו היו אמנים גדולים : הם הגיעו אל הצבעים העזים אחרי הפרוזה של התיאטרון ולא לפניה. ההשתקעות בתפאורה ובניואנסים החריפים באו כהישג חדש ונוסף. בסגנון זה של שירה תיאטרונית נשקעתם גם אתם אנשי 'הבימה'. ככה עשיתם את 'הדיבוק',  את 'היהודי הנצחי', 'הגולם' וכו. נסחפתם בזרם ההבלטות הנוספות ולא היה סיפק בידכם להגיע ולהתחיל גם אתם בפרוזה של האמנות התיאטרונית.   אולי היה גם פחד פנימי מפני המדרגה הגבוהה באמת הנדרשת לשם פרוזה זו.

והנה סוף סוף אני מכיר אצלכם בזמן האחרון את הנטיה לקפוץ אל התיאטרון והדרמה הראליסטיים. אני חושב זאת לקפיצה שיש איתה הסתכנות אבל מוכרחים אתם לנסות את כוחכם בדרך זו. ואני רואה את הדרמה שהצגתם הערב כצעד ראשון הדורש המשך בדרך הפרוזה והריאליזם התיאטרוני.   הדרמה כשלעצמה היא כזאת ששום להטים תיאטרוניים זולת המשחק הטבעי לא יועילו בה. אני מברך איפוא את המומנט הזה אצלכם שהוא מעין כניסה לניאוריאליזם, שיבה אל הפרוזה. ואני בטוח שעל ידי עקשנותכם ורצונכם החזק לעלות ולהשתכלל, תמצאו גם בדרך הזו את הבעתכם האמנותית, את האמת שלכם.   בברכת מזל טוב שניה עליי לברך אתכם על שהגעתם להצגת דרמה עברית מקורית. סוף סוף הצגתם דומני שזו הפעם הראשונה, מחזה של סופר עברי היושב איתנו ובתוכנו. אני יודע שאין לכם הרבה דרמות כאלה של ברקוביץ'. הן בודדות בכל הספרות העברית מלבד הסצינות של פרץ. אם כן, אף לידה זו של המחזה המקורי ב'הבימה' יש לראותה כהתחלה חשובה מאוד ונתברך כולנו בהמשך שלה.