ארכיון תיאטרון הבימה
בנדיבות: עדנה וארנן גבריאלי
קיסר וקליאופטריה
- הצגה מספר: 126
- הצגת בכורה: 24/09/1953
- מספר הצגות שהועלו: 17
יוצרים
- מאת: ברנרד שו
- תרגום: נתן אלתרמן
- בימוי: הרולד קלורמן
- תפאורה ותלבושות: יוסף קרל
שחקנים
- קיסר: שמעון פינקל
- קלאופטרה: מרים זוהר
- עבד נובי: דוד (דודיק) סמדר
- פטאטאטיטה: נאוה שאן
- פוטינוס: חיים אמיתי
- תאודוטוס: צבי בן-חיים
- אכילס: אליעזר פלוטניק
- תלמי: גדעון רוזנגרטן
- רופיו: נחום בוכמן
- בריטנוס: צבי פרידלנד
- לוציו ספטימיוס: ארי קוטאי
- צנטוריון: יצחק (איז'ו) ברקת
- אפולודורוס: רפאל קלצ'קין
- זקיף: שלמה בר שביט, מנחם גולן
- סבלים: דוד ברוך, אורי לוינסקי
- ספן: דוד (דודיק) סמדר
- המנגן: אליעזר פלוטניק
- אירס: שפרירה זכאי
- כרמיאנה: יהודית עמיר
- רב המלצרים: אבנר חזקיהו
- בלזנור: אורי לוינסקי
- פרסי: יעקב כוחי
- נערות המלכה: כרמית הכהן, אליזבט חכם, נירה סוסלבסקי
- חיילים רומים: אברהם אבירם, אבנר חזקיהו, מ ליבר, ד. פישמן
- אנשי החצר: דוד ברוך, רוני זלוף, יעקב כוחי, אורי לוינסקי
על ההצגה
שנת 48 לפני הספירה. יוליוס קיסר שהיכה את פומפיוס בשדה קרב, רודף אחריו עד לנילוס. פומפיוס מקווה למצוא מקלט באלכסנדריה, אך ברגע שבו דורכות רגליו על אדמת מצרים כורתים את ראשו לעיני אשתו וילדיו.
שלושה ימים לאחר הרצח, מגיע יוליוס קיסר לאלכסנדריה וכמתנת שלום מוגש לו ראשו של יריבו. קיסר שלא מתרשם מהמחווה, מגרש מעליו את הרוצח, דורש את סכום הכסף שהיה חייב לו מלך מצרים המנוח ולאחר מכן חוקר בעניין הירושה על כס המלוכה במקום. קיסר ממנה את תלמי-דיאוניסוס ואת אחותו קליאופטרה לשליטי מצרים. מפלגת תלמי המסרבת לקבל את הדין מאיימת על חייו של קיסר, הדורש לשרוף את נמל אלכסנדריה מחשש ממחנה המתמרדים.
השריפה הגדולה מתפשטת לכיוון העיר, שסופגת קורבנות בנפש, בינהם גם תלמי. קיסר מושיב את קליאופטרה על כס המלכות כשליטה יחידה של מצרים. בעקבות מרידות ברחבי אסיה הוא שב לרומא. כעבור שמונה שנים נרצח קיסר ע"י שרים מקרב חברי סנאט, בינהם ידידו האישי ברוטוס. יומיים לאחר הרצח פורסמה צאוותו ונתגלה שבין היורשים מופיע גם שמו של ברוטוס הנ"ל.
תמונות מהצגה
ביקורות
"קיסר, לדעתו של ג.ב שאו, הוא אדם הומני מאוד, מבוגר מאוד בהבנתו את בעיות החברה והפרט, בעל פיכחות הגובלת בהומור שאינו מבקש אלא את טובת הכלל. הוא, במילים אחרות, כמעט ברנרד שאו בעצמו. הבימוי של הרולד קלורמן, שנתברך בכל המעלות של במאי מקצועי מעולה, לא הרבה, בעקבות המחבר, לשים את לבו לגינוני התקופה ההסטורית והעדיף להתרכז בגילום מרוכז של הדמויות שהתנגשותן העלתה את הבעיות המרכזיות של המחזה.
את כובד המחזה נשאה על כתפיה המעוגלות מרים זוהר, שהוכיחה כי התהום הפעורה בין רמת המשחק של הוותיקים והצעירים ב'הבימה' מצטמצמת והולכת. מרים זוהר לא נשארה בצילו של שמעון פינקל וידעה לעמוד לידו כמעט כשווה לו. פינקל עצמו גילם היטב את חוכמת החיים והאבהות שבקיסר. היה זה מאמץ מצד הבימה להציג את ברנרד שאו, כלומר לעשות את הבלתי אפשרי. המאמץ לא עלה בתוהו.