חזיונות סימון מאשאר

"רעיונו העיקרי של המחזה - ושל הרומן (שנכתב ב - 44 ע"י פויכטונגר) הוא שילובם של שני נושאים : האחד הסטורי והשני בן זמננו. אמצעי השילוב הוא כאן חלומה בהקיץ של נערה. בצד השילוב הטכני קיים כאן גם שילוב אידאי של שני רעיונות : האחד שאת סימון כמו ז'אן ד'ארק שפטו הצרפתים ; והשני מתבטא במשפט המפורסם של ז'אן ד'ארק : "באתי כדי לנחם את פשוטי העם".

הבמאי ישראל בקר כותב בהקדמה בתכניית ההצגה : המשימה שהועמדה בפני שחקנינו הוותיקים והמשמרת הצעירה, היא לסגל בתקופת החזרות שיטת משחק ונוהג בימתי השונה מהמקובל על במותינו. המשימה הניצבת בפני שחקנינו היא לשחק ו"לא לחיות". יש להודות לצערנו כי המשימה הזאת הוגשמה אך רק בחלקה האחרון. השחקנים לא שיחקו במובן הברכטי והתוצאה הייתה הצגה שגרתית נוספת שאינה מחדשת דבר, פרט לתוכנו של המחזה.

פליאה גדולה לי איך הסכים מאיר מרגלית להתחלה כזאת ב'הבימה'. שחקן כמרגלית אסור לו לפתוח שלב חדש בקריירה האמנותית שלו ע"י הופעתו כ"כינור שלישי בתזמורת". התפקיד שלו כאן אינו עשוי בשבילו, לא בנוסח ברכט ולא בנוסח סטניסלבסקי.

אך טבעי הוא שהופעתה של ילדה בת 12 תעורר את סקרנותו של הקהל ומה עוד שילדה זו - ליאורה ריבלין - יש לה נתונים העשויים בעתיד להצדיק את הופעתה הנאה בהווה. יש לה כושר אוריינטציה על הבמה המציל אותה ממבוכה, יש לה זכרון מצויין ויש לה בטחון עצמי, העושים ממנה נערה מתאימה לתפקידה של סימון.

"'חזיונות סימון מאשאר" הוא מחזה מסובך "כפול". לתוך מציאות של ימי הכיבוש הגרמני בצרפת במאה ה - 20, נמזגים - בחזיונותיה של נערה צרפתית בת 12 - ימי ז'אן ד'ארק מהמאה ה - 15. על הבמה צריכים שני אלה להפוך ליישות תיאטרונית אורגנית כאילו ההסטוריה חוזרת על עצמה מתוך שינויים של נוסח, אך לא של מהות.

ההפתעה הגדולה בהצגה מעניינת זו הייתה ליאורה ריבלין בת ה - 12 - ילדונת חמודה, תמה וכנה, שהקסימה על הבמה, הן בשפע כשרון והן בתפקיד רב הדמיון שגילמה. הייתה זו גם הופעתו הראשונה של מאיר מרגלית על במת 'הבימה'. התפקיד שהעלה לא טמן מרחב מחייה התואם את כשרונו. השחקן הוותיק ודק המבע ניכר כמובן גם במחזה זה, אך את מרגלית טרם ראינו ב'הבימה'.

חזיונות סימון מאשאר הוא מעין אנטיתיזה ל'הביצה'. שם שיממון נפש, כאן משמעות חיים. שם חטא ללא עונש, כאן עונש בלא חטא. התקופה אחת היא בשני המחזות, אך שתי נפשות צרפתיות צעירות אוחזות בתקופה בשתי קצוותיה. באשר ל'הבימה' - אין ספק כי בבואה להציג את ברכט הייתה יותר באקלימה שלה מאשר בהעלותה על קרשיה את פליסיאן מרסו.