הדוד ואניה

"זוהי מחזאות פסיכולוגית במובן הבוגר והבשל ביותר של מושג זה. פסיכולוגיה של חיי יום יום, של החולין, של האדם הנשחק בגלגלי השיניים של החיים כפי שהם. וכל מי שמצוי אצל התיאטרון יודע שאין קשה מלעצב על הבימה את החולין, את תופעותיהם הגלויות של החיים ולשוות להן משמעות. ואצל צ'כוב - גילוים של חיי יום יום הם , הם הטרגדיה במסגרת הטרגי-קומדיה הצ'כובית.

'הדוד ואניה',למשל : אנחנו חשים בעוצמה הפנימית שבוזבזה. זהו אדם בעל מעלות ושאר רוח שהתבזבז ונשחק במשך השנים בהן ניהל את החווה של גיסו, המתגלה כיצור נבוב, אנוכי, מנופח ועקר מבחינה רוחנית. יש במחזות של צ'כוב תערובת של אלגיות ויומיומיות, של פרטים ריאליסטיים מדוקדקים ורטוריקה, של קצב חיצוני עצלני ומתח פנימי עצור ועצום גם יחד. תערובת זו או ליתר דיוק, מזיגה זו, ההופכת לאחידות נפלאה ומיוחדת במינה, דורשת מן הבמאי שאר רוח ורגישות נדירה.

יש להודות על האמת, שיוסף שן אינו אותו במאי בעל שאר רוח ורגישות שצ'כוב ראוי להם. הדוד ואניה עצמו - שמעון פינקל - היה נטול לחלוטין אותה נימה אלגית או לירית ששיווה לו המחבר. מה שהיה בו - וזה חשוב - הוא הכח הפנימי, העצור, אותו פוטנציאל שעשוי היה להוביל את חייו באפיקים אחרים אלמלא... ילנה, זו האישה המלאכותית, עקרה ושוממה מבחינה נפשית, מציתה בלב ואניה ואסטרוב את הניצוץ שלאורו הם רואים את עצמם ואת חייהם כפי שהינם למעשה.

דווקא היא, הצוננת,שושנה רביד, הייתה ילנה יפה, נוגה, אפילו די סוגסטיבית - אך שוב, בלתי מוגדרת, איכשהו חסרת דמות. מבין הדמויות הראשיות התקרבה סוניה, בעיצובה של עדה טל, יותר מכולן לאמת. סוניה המסכנה, הנבונה, בעלת המרץ וחוש האחריות - יודעת בסופו של המחזה מה שידעה בעצם בסתר ליבה בתחילתו. את השירות הנאמן ביותר לצ'יכוב בהצגה הזו, מעניקים לו המתרגם, אברהם שלונסקי וצייר התפאורה אריה נבון.

"יש ליצור מן מחזה כזה - כותב צ'כוב - בו בני האדם יכנסו, יצאו, יאכלו ארוחת צהריים, ישוחחו על מזג האוויר..." ואם כן, ניתן לנו הערב מחזה צ'כובי במלוא מובנה המילולי של גישה זו. בינוניותם, שיעמומם, ריקנותם של החיים בפרובינציה הרוסית העבושה מלפני שבעים שנה - הועלו על הבמה על ידי במאי הסבור שכדי לשכנע את הצופה באפרוריותם המטמטמת, יש להשקותו סם שיממון עד כדי מחנק.