סטמפניו

  • הצגה מספר: 272
  • הצגת בכורה: 08/03/1972
  • מספר הצגות שהועלו: 37
סטמפניו

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

יכול להיות, שבהרבה מקומות, כמו למשל בליטא, לא שמעו היהודים על אחד סטמפניו, ולכן יהיה להם השם עצמו מוזר - ויוצא דופן. לעומת זאת ידוע שם זה יפה מאוד אצלנו. בכל הסביבה של גלופסק, ממזפובקה ועד יהופיץ.   אין מה לומר, שבעיירות שלכם, בגנילופיאטסק, צוויאטישיץ וטונעיאדווקע - שם יודע כל ילד - מי היה סטמפניו, מהיכן מוצאו ומה הוא יחוסו. אבל לא רק סטמפניו הוא המיוחס היחיד כאן. כוונתי הייתה ליצור ברומן שלוש דמויות, או, כפי שקוראים לזה "גיבורים ראשיים : את האמן היהודי "סטמפניו" עם כנורו, את הבת היהודיה, רוחל'ה היפה עם נאמנותה היהודית ואת האשה היהודיה פריידל, עם כישרונה המסחרי וחולשתה לכסף.   שלום עליכם   סטמפניו הוא כנר מחונן, ראש להקת " כליזמרים" הנודדת מעיר לעיר ומופיעה בשמחות. נגינתו מכשפת את מאזיניו ובמיוחד את המאזינות. אחת מהן, רוחל'ה היפהפיה, נלכדת ברשתו של סטמפניו המסעיר הרבה יותר מבעלה הקרתני. לאחר תקופת חיזורים מרגשת בין שני הצדדים, בוחרת רוחל'ה לחיות לצד בעלה והכנר נאלץ לחזור לפריידל אשתו.   

כהולל ורודף נשים ממשיך סטמפניו להפיל ברשתו בכל  פעם אישה אחרת ועל כך גם נענש.           

תמונות מהצגה

ביקורות

"האם מקרה הוא זה שבין מאות סופרינו בשתי השפות, עברית ויידיש, שעמלו רבות במאה השנים האחרונות זכה דווקא שלום עליכם לכתר הראשונות מבחינת פופולאריות. מדוע היה זה הוא דווקא שהצליח לפרוץ את תחומיה הצרים של שפה מדוברת על ידי מיעוט אפסי כמעט? מכיוון שהוא היהודי ביותר ובשל כך גם האנושי ביותר. האם חסרים אנו סיפורת ביקורתית על הגולה ?

מנדלי, ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר, גדולים משלום עליכם בנידון זה, עמוקים יותר, הם נגעו בשורשי ההוויה היהודית. והנה, צא וראה : הם כולם אינם אלה עבר רחוק, בשעה ששלום עליכם הינו הווה קרוב. עדים אנו לכך שיצירה המושתתת על קיום חולף, הופכת בת קיימא וקיימת בזכות עצמה. שלום עליכם מלא חיוניות, ההומור שלו אמיתי. לא קריקטורה, לא סרקאזם. אלא צחוק טוב מתוך לב טוב ומתוך חמלה רבה.

"ד"ר. א. פויירשטיין. "הצופה". 10.04.1972

"בדומה לשלום עליכם, ניגש גם בונים אל הנושא ואל דמויותיו, גישה רכה של אוהב. והוא הצליח להעביר את הרגש הזה אל תוך אולם הצופים בהעמידו הצגה שוטפת וקלילה, משרה רוח טובה ועונג. השחקנים רואיים לשבח כולם, מי על תפקיד אופי ומי על תפקיד הווי. נסים עזיקרי, בתפקיד הכנר הכליזמר, עיצב דמות של טורבדור כפרי, חינני ושובב, נסחף על כורחו ביצריו, מחיק אל חיק. דווקא בגלל היותו לא "אידישאי" אלא אחר, כאילו קצת "גוי", נוצר כעין ניכור שהעלתה את תפקידו מן המקומי אל האוניברסלי והגביר את רושמו.

דובי זלצר, חיבר את המוסיקה המלווה את העלילה כמעט לכל אורכה. בשאבו מן הנסיון הרבה שצבר בהלחנת מוסיקה עממית-יהודית, יצר תוספת של מימד להצגה שהייתה לגוף אחד עימה ובלעדיה אין להעלות כלל את הערב על הדמיון. נציג מובהק של העיירה היהודית, הנושנה, על צליליה והעוויתיה, היה רפאל קלצ'קין, בתפקיד מלא רגש ושובבות של בדחן. עזר כנגדו, היה שמואל סגל, בתפקיד המתופף שבחבורת הנגנים, אף הוא בסגנון אידי עסיסי.

דמות שונה מן הכל גילמה לבנה פינקלשטיין, בתפקיד רוחל'ה, האשה הנשואה הצעירה. היא נסכה בדמות זו, נוי ועוצמה, גם ברגעי החולשה היפה עד לסוף המר. עדה טל, בתפקיד חמותה של רוחל'ה, שלטה על הבמה שליטה רהוטה, כיאות לדמות המסורתית של החותנת.

נחמן בן-עמי. "מעריב". 9.04.1972