מדיאה

"מדאה היא בעצם ליבו של המחזה. חיוניותה של הדמות הזאת היא הסיבה שכל תיאטרון המכבד את עצמו מוצא לנכון להעלות אחת לכמה שנים גרסה של המחזה. זאת הזדמנות פז להציע תפקיד מצויין לשחקנית ראשית מצויינת ואחת לכמה שנים מזדמנת שחקנית שצברה די נסיון וותק שיכשירוה לעוצמה המירבית הדרושה לסוג זה של תפקידים. התוצאה מדברת בשם עצמה. ההצגה היא כולה של מרים זוהר.

למעשה כל מה שאיננו מרים זוהר נע בין חיורון לגיחוך. קצת קשה שלא לחוס על השחקנים שנקלעו למסגרת בלתי אפשרית עם שחקנית ראשית כה מעולה, שני ילדים חביבים על הבמה ועיבוד שאינו מותיר להם מרחב מחייה כלשהו. דוד לוין הבמאי והמעבד של ההצגה, בחר בדרך של פשרה בפרשנות. לא סגנון של טרגדיה יוונית, אך גם לא אימוץ לתיאטרון בן זמננו. והתוצאה מחזה שנתגמד והצגה שנתכווצה.

מדאה בגילומה של מרים זוהר היא הדבר גדל המימדים היחיד בהצגה הזאת. היא ההצגה כולה. כולה יצרים גועשים : קנאה, שנאה, מרירות ותאוות נקם וכל זה נובע מתוך תוכה, אמיתי מאוד, אישי מאוד, לא כחיקוי לסגנון זה או אחר, אלא אמין ואנושי. מרים זוהר היא כנראה שחקנית בעלת משמעת נדירה של עבודה עצמית. היא יודעת ליטול רמז מן הבמאי ולהופכו בכח עולמה הפנימי והטכניקה שלה לתפקיד מלא, לדמות.

היא עשתה זאת ב'חתונת הדמים' ללורקה בבימויו של ויקטור גרסיה, שביקש ממנה להיות קתדרלה. מרים זוהר הייתה היחידה מבין אנשי הלהקה שהבינה את הרמז וידעה ליצור ממנו תפקיד. והיא עושה זאת גם הפעם. מדאה ב'הבימה' היא רסיטל של פרימדונה שאיננו מזדמן בכל יום. מומלץ לאוהבי רסיטלים.