האב

  • הצגה מספר: 405
  • הצגת בכורה: 10/01/1989
  • מספר הצגות שהועלו: 288
הועלה גם בשנים:
האב

על ההצגה

קפטן אדולף, איש צבא וחוקר מדעי, חש מחנק בביתו הנשלט על ידי נשים - אשתו לאורה, בתו ברטה והאומנות מרגרט. הוא מבקש לשלוח את בתו ללימודים בעיר למרות התנגדות אשתו וטוען שלנשים אין זכות להתערב בנושאים כגון אלה.   לאורה יוצאת למלחמת חורמה בבעלה, מערערת את בטחונו ונוטעת בו ספקות באשר לאבהותו על בתם. היא מתערבת בהתכתבויותיו המדעיות ומצליחה לשכנע את הרופא ואחרים בכך שבעלה מגלה סימני אי שפיות. המאבק בין הבעל לאשתו הופך במהרה למאבק סוער בין המינים : לאורה טוענת לעליונותן של הנשים על הגברים ואילו הקפטן מאשים אותה בהתנכלות לתגליותיו המדעיות כדי שלא יזכה בתהילה ונחיתותה לעומתו תתגלה   לאורה מנצלת את ספקותיו בעובדת אבהותו, מכריזה שגמר לתפקד כמוליד ומפרנס, ומביאה אותו לידי אובדן חושים. הקפטן טרוף הזעם, כפות בכותונת כפיה, נתקף בשבץ.

תמונות מהצגה

ביקורות

"זאת הייתה אחת החוויות הגדולות שלי בתיאטרון הישראלי, אם לא החזקה שבהן. מחזה שכתב סטרינדברג לפני 102 שנים על מאבק כוחות בין המינים, קיבל בגרסה בימתית זו, ביטוי שבו שאלות של פמיניזם או שפיות הפכו למשניות. חנן שניר עיצב - על רקע תפאורה מאופקת ומעולה באולם אינטימי - סיוט של אדם המאבד את שפיותו בקור רוח. המעברים בין התמונות ומשחקי התאורה, יצרו חלום בלהות בעל עוצמה נדירה, והדרכת שחקנים מעולה יצרה את כל השאר.

כל השחקנים עשו כאן עבודה טובה : מיכל ינאי הצעירה, אהוד בוכמן, יוסי יבלונקה ומיכאל ורשביאק. רות סגל הייתה נפלאה בתמונה האחרונה בה היא מלבישה על הגיבור את כותונת הכפיה, במין טקס פולחני של אומנת טובה. אבל החוויה הגדולה באמת שייכת לשניים : טטיאנה קנליס-אולייר בתפקיד לאורה, המצליחה לצקת אנושיות והגיון בתפקיד נשי כפוי טובה זה. יש לה הכל : יופי, חן, ומעל הכל עוצמה, העומדת באופן מדהים בהתמודדות האיתנים אפילו עם כוח מהמם שבמשחקו של יוסי פולק.

פרקים שלמים אפשר לכתוב על התפקיד הזה של פולק : על יכולתו להגיע אל גבול השפיות, באנושיות, בחום ובכאב בלתי רגילים. כל רגע שלו בהצגה הזו הוא שיעור במשחק ובאנושיות. קנליס-אולייר ופולק הם אכן מפגש שחקנים מהם ומרתק המדגים מה תיאטרון מעולה יכול להיות : לא פוליטי, לא מסחרי, לא רלוונטי. רק אנושי, כואב, ומזעזע עד בלי גבול.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 13.01.1989

"המחזה 'האב' הוא אמנם פשוט במבנהו, אך מורכב לאין שיעור במוטיבים שלו, במערכת ההתייחסויות בין הדמויות. חנן שניר מרמז גם לאפשרויות אלה בבימויו, שהוא מן הטובים שראיתי מכבר על במותינו. הכל ניתן כאן בנימה עצורה, בקולות הסויים ומדודים, נשלטים במשמעת הברזל של נימוסי הצפון וכפיותיו כשהרתיחה הפנימית מבקיעה מפעם לפעם אל פני השטח.

פולק נותן כאן סגנון משחק שאיננו רגילים לו אצלו. כל הכוח שלו מופנם, דבריו יוצאים מפיו כמעט בלחישה, מדודים וקשים וכבדים כאבן, חדורים בהרגשת הבנת הכל וגם בייאוש מוחלט. הכוח העצור בו מוקרן כאיום על פני האולם כולו. טטיאנה קנליס-אולייר לעומתו, אף היא כחצובה משיש, יפיהפיה וחיוורת בשמלתה השחורה ההדוקה לגופה. הסקסיות שלה היא כשל הסירנות המפתות בזימרתן את יורדי הים אל אובדנם. המיניות היא מכשיר, אמצעי הסוואה ומרמה ומלחמה, לכן היא קרה כקרח.

רות סגל מצויינת בדמות האומנת האוהבת, הבוגדת הגדולה, היחידה המעיזה להלביש את הגבר בכתונת המטורפים 'לטובתו'. טובים גם יוסי יבלונקה, הכומר ומיכאל ורשביאק הרופא. אזכיר גם את משחקם של אהוד בוכמן בתפקיד נויד ושל מיכל ינאי (או לימור שיינפלד) בתפקיד הילדה ברטה.

בועז עברון. "ידיעות אחרונות". 18.01.1989