האב

"מדוע סטרינדברג דווקא ? מציאותנו שכבר איבדה את המשמעות של 'המדוע' ורגילה לכל מיני תופעות נטולות הגיון, אינה חייבת לפתור את עצמה משאלה נוקבת זו לגבי מוסד תרבותי ששימש בשעתו מעין 'צירות מדינת ישראל' במוסקבה עוד באותן השנים כשעצמאות ישראלית לא נראתה אלא כחלום רחוק גם בעיני ציונינו המדיניים ביותר. כנראה איבדה 'הבימה' את החוש הציבורי אם ראתה חובה לעצמה להעניק לנו בשעה זו חזון עיוועים ולא מצאה מחזה מעודד ומרומם יותר.

גם מבחינה תיאטרונית קשה להצדיק בחירה זו. לשווא נחפש גם חוויות תיאטרוניות צרופות. גורלו של הקפטן המלא חשדות אבהיים כרימון אינו נוגע לליבנו וכל הטראגדיה אינה אלא תקלה ספרותית הסטורית, שריד מתקופת דמדומים ששלטה באירופה. ש. פינקל הופיע הפעם בהתגלמותו ה'נפוליאונית'. הפוזה המדוקלמת, זקופת הקומה, והפאר הבמתי זהו פינקל החלש ביותר. הוא מגלה את כל אפשרויותיו בלי להתיר לצופה אף שמץ של אילוזיה בכוחות גנוזים המעוררים את הדמיון ומעלים את השחקן.

רובינא, האם, הייתה צעירה, יפה, מלבבת אפילו ברשעותה. קלצ'קין, הכומר, היה חיוור, הוגן כיאה לשחקן מחונן שאין התפקיד הולם אותו. ואף על פי כן נדמה לנו כי לא על הפתולוגיה בלבד מבוסס המחזה הזה, האין כאן טראגדיה של איש מדע יוצר וממציא שחייו המשפחתיים והסביבה הופכים אותו לחולה רוח ? הבלטת נושא זה עשויה הייתה להוציא את האב מן הנשייה ולקרבו לחוויותינו. וחבל על הבמאי שלא ראה זאת וקיפח את עצמו, את סטרינדברג ואותנו.

"עם כל התמורות שחלו בחיינו במשך שישים וחמש השנים האחרונות למן הופעת 'האב' (1887) לא נעקר משורשו עצם הניגוד בין האישה והגבר, המקבל בימינו צורה טראגית יותר מאשר בימי סטרינדברג, מחבל והורס את אושיות הקיום של הרבה משפחות. ויש איפוא לראות בהצגת 'האב' ב'הבימה' לא רק משום הישג אמנותי גדול מבחינת הביצוע, אלא גם בפרובלמטיקה האנושית הנחשפת לעינינו במלוא עומקה.

פינקל השחקן, המגלם את הדמות המרכזית במחזה כפה על פינקל הבמאי שיטת עיצוב משלו. ראיתי מעצבי דמות זו בכמה ארצות כשראיתי עתה את פינקל הייתה לי הרגשה מרוממת שהגענו לאמנות במתית בעלת רמה כזאת. ואשר לרובינא, אף היא הלכה בעקבות הבמאי והשחקן פינקל וכשם שהוא צילל את שגעונו של הקפטן, כך גם רובינא ריככה את רשעותה של לאורה אשתו. לקלצ'קין ניתן תפקיד הכומר, המרוסן למראית עין וסוער מבפנים, והוא מילאו באמונה. תרגומו של מנשה לוין, מלוטש ומסוגנן והתפאורות של פילוס, אף הן יפות. הייתה זו הצגה ברוכה ל'הבימה'.