טרטיף

  • הצגה מספר: 415
  • הצגת בכורה: 23/12/1989
  • מספר הצגות שהועלו: 57
הועלה גם בשנים:
טרטיף

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

טרטיף, אציל שירד מנכסיו, מוצא מקלט אצל אורגון, בורגני עשיר. בעל הבית - אורגון ואמו - מאדאם פרנל, דבקים בטרטיף הדתי הקנאי ומאפשרים לאיש "הקדוש" עמדת כח בביתם. אורגון אף מבטיח להשיא לו את בתו מריאן. יתר בני הבית עוקבים בחרדה אחר מהלכיו המסוכנים של טרטיף, המפרים שלום ביתם ומשנים את אורח חייהם.

קליאנט, גיסו של אורגון, מנסה בכוחו הרטורי לנטוע ספק בלב אורגון בדבר ה"צדיק", אך לשווא. דאמיס, הבן, עד להצהרות אהבים של טרטיף אל אלמיר, אשת אביו, ומגלה את הדבר לאורגון, הממאן לתת אמון בדברי הבן ואף מגרש אותו מן הבית בשל חוצפתו.  

טרטיף נחלץ ממצב המביש ויותר מזה : רושם צדקתו כה עז עד שאורגון מעביר על שמו את כל רכושו. אלמיר מחליטה להוכיח לבעלה מה טיבו האמיתי של טרטיף ויוזמת פגישה נוספת בינו לבינה, כשבעלה נוכח בהחבא. המזימה מצליחה ; אורגון מגרש את טרטיף מן הבית, אך טרטיף תובע בתוקף את המגיע לו על פי החוזה וחוזר כדי לעקל את כל הרכוש.   המשפחה מוצאת עצמה מרוששת, אך ברגע האחרון מתערב המלך. טרטיף המבוקש ע"י החוק, מושלך אל הכלא.  

 לאורגון מוחזר כל רכושו ומריאן, הבת, מתארסת עם ולר, אהובה.                

תמונות מהצגה

ביקורות

"יש בהצגה הזו ב'הבימה' הרבה כוכבים וגם הרבה דברים שנראים מיותרים ומוגזמים. המחזה החכם והנועז של מולייר על הצביעות האנושית, כמובן, והתרגום הקליט והמחורז של אהוד מנור, אין ספק, וגם התפאורן הגרוזיני שיצר במה מרתקת וגם הכוריאוגרף והמוזיקאי מגרוזיה שתרמו את חלקם החשוב. אבל יש בהצגה הזו שני כוכבים זוהרים במיוחד : האחד הוא משה בקר, בתפקיד טרטיף - דורסני, חריף, מפחיד. השני הוא הבמאי רוברט סטורואה, שכן זו בראש ובראשונה הצגה של במאי.

במחזה של מולייר, טרטיף הצבוע מפסיד ומובס, אבל סטורואה יודע שזה קורה רק בהצגות. בהצגה שלו הסוף הוא אופראי, תיאטרלי ומלאכותי ואחרי הסוף, מתברר שטרטיף בכל זאת מנצח ונואם אל ההמונים מהגזוזטרה כשאלמיר, האשה ההפכפכה, בגילומה המעניין, אך לא נטול בעיות של יונה אליאן-קשת, הולכת בעקבותיו. מסר מרתק מבמאי גרוזיני, בייחוד בימים אלה בהם נדמה שרודנים נופלים. בזכות הסוף הזה, אני מוכן למחול להצגה זו הרבה דברים שלא נראו לי במהלכה.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 29.12.1989

"הצגת 'טרטיף' ב'הבימה' יפה מאוד מאוד לעין ומלאה המצאות בימתיות מקוריות אבל, לפחות בחלקה הראשון לא תמיד ברורה, מגובבת מאוד ועל כן כבדה ומעייפת. לעומת זאת, החלק השני מעולה. בשלב זה צובר המחזה תאוצה, העלילה מתהדקת והמימד האנושי של הדמויות מקבל הצדקה ומשמעות. משה בקר, יונה אליאן ושלמה בר-שביט, הופכים את סצינת הפיתוי הקומית הקלאסית למפגן מרשים של כוח המשיכה של הרוע וכוחה המהפנט של הקנאות. בקר מצליח להיות מתועב, דוחה, מפחיד ומסוכן ובעיקר אמין מאוד. בר-שביט אנושי מאוד ונוגע ללב ואליאן פשוט נפלאה.

כוחו הגדול של סטורואה בא לביטוי בסצינת הסיום. כאן מקבלת הפרשנות שלו מימד עכשוי מאוד והופכת לאמירה פוליטית ברורה, חזקה ומצמררת. מי שעובר בשלום את החלק הראשון, מקבל בחלקה השני של ההצגה ובעיקר בסיומה, פנינה תיאטרונית שרק לעיתים רחוקות רואים אצלנו.

שוש וייץ. "ידיעות אחרונות". 5.01.1990