יהוא

"השורשים הקלאסיים של המורשת הדרמטית ממנה יונק המחזאי הצעיר, הדיאלוג האנטיליגנטי, השפה תנ"כית-סלנגית המעורבת, ויופיה של ההצגה בבימויו המסוגנן והמלוטש של חנן שניר, הופכים את ההצגה לחוויה אסטטית ומרתקת. עברון ושניר יונקים מכולם, אך כל ההשפעות מתגבשות לשפה תיאטרונית עצמאית שאינה נופלת בפח הצפוי של אווירה פסוודו-יהודית הסטורית.

כמה מהתמונות חזקות במיוחד, בעיקר ההתאבדות בסגנון יפני וקטע הפיתוי בסגנון ריצ'ארד השלישי. כמו בטראגדיות שקספיריות, זה סיפור על קצין בריון ורוצח שהופך למלך רודן, וזה נגמר כמו שמסתיימות הטראגדיות בעולם ללא אלוהים : המתים מתים והרוצח משחק שש בש עם המוות. אבל מלבד האמירה הצינית-בנאלית שאין צדק בעולם, המחזה למעשה חסר סיום.

האמירה העיקרית היא ברמת הגיבוש הצורני ובהצהרת הכשרונות של כל יוצריה, שלכולם מגיעים דברי שבח, ולשחקנים, שכולם עושים תפקידים מלאי בשר, ובעיקר אלכס פלג ויגאל נאור כיהוא. זוהי אחת ההצגות היפות שנראו אצלנו באחרונה והמתח נשמר על העת.

"המשחק עומד על רמה טובה. יגאל נאור מרשים בתפקיד הראשי ומצליח להעניק אמינות לדמות. אלכס פלג נפלא בשני גלגוליו. רוזינה קמבוס היא אוצר של תיאטרון בכל תפקיד. עונג לא רגיל הוא משחקה בתפקיד הזעיר. גם רבקה גור טובה בתפקיד לא תפקיד.

"הבמאי חנן שניר בעזרת המעצבים והמוזיקאי, מעניק למחזה של עברון צורה והופך אותו לפולחן אסתטי של אכזריות. אבל הטקסט דורש לא רק צורה, אלא גם עיסוק בתוכן ובמניעים. הוא זקוק לבמאי שישאל את המחזאי שאלות ויתבע תשובות כדי שיוכל לאפשר לשחקנים התמודדות בתוך חלל שבו אין הם רק בובות בידי המחזאי והבמאי (ולזכותם של השחקנים יאמר שהם עושים מלאכה מסורה ומשכנעת), אלא יוצרי נוכחות תאטרונית.

אילו במאי המחזה הזה היה מתמודד עם הטקסט והאמירה ולא רק עם הצורה , ההתמודדות לא הייתה לשווא.