הילד חולם

בשיתוף התיאטרון הקאמרי

  • הצגה מספר: 722
  • הצגת בכורה: 16/12/2018
הועלה גם בשנים:
הילד חולם

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

"הילד חולם", הוצג לראשונה בשנת 1993 כהפקה משותפת של "הבימה", תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל, בבימויו של חנוך לוין.


ב-13 במאי 1939, בעקבות מאורעות הדמים של "ליל הבדולח", יצאה מנמל המבורג שבגרמניה הספינה "סנט לואיס" כשעל סיפונה 936 פליטים יהודים בדרכם לקובה. רשויות ההגירה הקובניות סירבו לקבלם. האנייה הרדופה החלה לנדוד מנמל לנמל בתקווה למצוא ארץ שתיאות לקלוט את נוסעיה (הסיפור הובא ע"י יצחק לאור בכתב העת "מטעם"). סיפור הספינה, שהיווה את הבסיס לסרט "ספינת הארורים", שימש השראה לחנוך לוין לכתיבת המחזה "הילד חולם".
יצירת המופת של חנוך לוין היא מסע בריחה לארץ רחוקה, לעבר הלא נודע, מנוסה מעבר מאיים לעתיד מנחם. כשרונו של חנוך לוין בטוויית שתי וערב של מצבים קומיים סאטיריים עם פיוט רב הבעה, מוביל לחוויה רגשית וחושית, העוסקת בצורה מפוכחת במהות הקיום האנושי.  


על "הילד חולם"
מאז ומתמיד עסק לוין ברוע ובכיעור. למראה מחזותיו הקודמים התעוררה התמיהה מדוע על הכיעור להיות מלאכותי כל כך? מדוע מתמצות הדמויות תמיד בבחור עני ומכוער או ברווק נטול חן ורווקה גרומה, האם הרוע מתחיל ומסתיים בגוף, בפרוסטטה, באי הזיקפה, בחמדנות ובתאוותנות הבלתי מושגות, או שיש לו מימדים משמעותיים ועמוקים יותר? "הילד חולם" ממיר את הגיהינום הפנים-משפחתי, שהפך לבידור שיגרתי, בבמה אמינה ומרתקת לאין שיעור. אין זו ההשפלה והנבזות הפרטית והקטנונית, אלא הרצח השרירותי והחסר כל מעצורים שהופך למנגנון אנונימי רב-עוצמה. אי מסירת מיקום ההתרחשות המדוייק ואי מתן שמות לדמויות שעל הבמה, הופכת את המחזה לאלגוריה על חיי אדם, שהמוות וההשפלה בצורותיהם השונות אורב להם בכל פינה. העולם הלויני הופך לפוליטי משהוא ממקם את הרוע בדמויות מציאותיות: המפקד הרוצח את קורבנותיו, פקיד ההגירה השולט על גורלם של הפליטים המבקשים ממנו מחסה, או השליט המוכן לקלוט ילד פליט אך ורק לצרכי תעמולה – כלומר, לכסות על הדם הרב שידיו כבר שפכו. הוא מתמקד ברוע האמיתי, הממשי, זה אשר אין מטרתו לשעשע, כי אם להדהים ואף להחריד. זו אולי ראשיתה של כתיבה טראגית אצל לוין...העלילה יוצרת סבל שאינו מוטל בספק, אך מהדמות נמנע מלהשתהות בסבלה. פרט ללקוניות הנכפית עליה, דוחקת בה אף העלילה המהירה להתקדם הלאה מבלי להתיר לה להיות בודדה על הבמה ולו לרגע. הבמה במחזה זה לא הופכת למקום פרטי... הויתור על האיכות הבידורית במחזה זה מסיט לעיתים את השפה התיאטרונית מהבדיחה המבריקה אל הליריקה. במחזה זה עובר לוין לראשונה מהוקעת דמויותיו לתמיכה בהן, הגם שהתייצבותו מאחוריהן עדיין מהוססת ובלתי מפורשת: "אני בוכה עליכם, הבאים מתוך הערפל / וחוזרים ונעלמים בו. אני בוכה על גורלכם ומשרטט אותו. / פניכם המתקרבות מספרות את סיפור האשלייה: אך כל הכשלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק." היות שהברוטאליות המוצגת כאן היא אמיתית, אמיתי גם הצורך למחות נגדה. הנער המשורר שכתב שורות אלה קורע לאחר מכן את מחברתו ומשליכה לים. הליריקה והמחאה הישירה הם בגדר הבלחה מקומית בלבד, שכן לוין נמנע בעקביות מלערב את קולו הפרטי בתוך בליל הקולות האבודים שעל הבמה. אולם ברור שמחזה כזה מסוגל לזהות את הכאב ואת מקום הפצע אף אם להמחיש את עוצמתו אין הוא עדיין מוכן.
(מתוך המאמר של יוחאי אופנהיימר "כמה משפיל להיות אדם" שנכלל בתוכניית ההצגה אשר בוימה ע"י חנוך לוין בתיאטרון הבימה בשיתוף עם תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל-ירושלים, 1993)

 

חנוך לוין, הילד חולם/נורית יערי
למדו אותי את הפנים! אני ילד! לימדתם אותי קרוא וכתוב, עכשיו תנו לי את האל"ף-בי"ת של הפנים!
חנוך לוין כתב את המחזה הילד חולם במהלך שנת 1986 ,הרבה לפני שבעיית הפליטים הפכה לבעייה כלל עולמית. ייחודם ועוצמתם של המחזה וההצגה נובעים מהצלחתו של לוין להפוך אירוע היסטורי - כישלון מסעה של האנייה סנט לואיס - לדרמה אפית שבמרכזה מסע הישרדות של אם המנסה להציל את חייה ואת חיי בנה מאימתו של צבא כיבוש אלים. המהלך האמנותי שעברה העלילה מהגרסה הראשונה של המחזה (ראו "הספינה סנט לואיס: הטיוטא הראשונה של הילד חולם, 1986 ," מטעם 19 ,2009 ,בעריכת יצחק לאור) ועד לגרסה האחרונה, שפורסמה בכרך הרביעי של מחזות לוין (הוצאת הקיבוץ המאוחר וספרי תל אביב, 1999) מדגימה את בחירתו של לוין להתרחק מהאירוע ההיסטורי וליצור, על רקע הזיכרון הקולקטיבי של הקהל הישראלי, מסע התמודדות מטאפורי של הישרדות בזמנים של מלחמה, כיבוש, מוות וחורבן. תמונת האושר המשפחתית בה נפתח המחזה - "הורים מסתכלים על ילד חולם" - מתנפצת לרסיסים כשקבוצת אנשים מפוחדים הנרדפת על ידי חיילי הצבא הכובש, פורצת לחדרו של הילד. דרך עיניו של הילד המתעורר משנתו ומגלה שחדרו התמלא באנשים זרים, יוצר לוין משחק פרספקטיבות בו מעוצבים הכובשים וקורבנותיהם, תחילה כמופע קרקס המבטיח הרפתקאות והפתעות, ולאחר מכן, כשכל אחד מהם תופס את מקומו בהתאם להררכיה החברתית, מערכת של עולמות מקבילים המבוססים על רוע, אכזריות אטימות והרס, אליהם מושלך הילד למסע הישרדות חסר סיכוי. באמצעות ניסיונותיו של הילד להבין את הכוחות השונים השולטים בחייו והשינויים המהירים המתרחשים סביבו, לוין ממפה את הכוחות הנלווים למעשה המלחמה: אלימות, אטימות, שרירותיות ומקריות, המעצבים רגעים הרי גורל במהלך המסע ומדגימים את הקלות הבלתי נסבלת בה נופלת החלטה "מי לחיים ומי למוות". משחק הפרספקטיבות הופך למבע המרכזי של הדרמה כולה. באמצעותו מכוון לוין את מבטנו אל קבוצות "הנרדפים", "הנוסעים" או "הילדים המתים", מעין מקהלות המרחיבות ומעמיקות את ההתנסות בסבל, אך לוין גם מאלץ את מבטנו להיעצר בפנים הכאובים של הפרטים המרכיבים את הקבוצות, אלה שזוכים במחזה לכינוי אישי המאפיין פגם, מזג, או תכונה כמו "נוסע משולהב", "נוסע מאמין", "ילד מת וכחן", "ילד מת קצר רוח" או "ילד מת צופה" ואשר הופך את מסע ההישרדות של האם והבן, למסע הסבל של כל אם וכל בן, בזמנים של מלחמה ותחת כיבוש, או בהתנסויות הקשות שלהם במסע ההגירה ובחיפוש אחר מקום מקלט. כשהמחזה הוצג לראשונה בשנת 1993, יכולנו לקרוא אותו בהקשר הלוקאלי – עטוף בזכרונות ששמענו מנצולי השואה, ומהתמונות הקשות שסיפק הכיבוש למהדורות החדשות. היום, בעקבות המלחמה העקובה מדם בסוריה, מסעות המוות של הפליטים הסודאנים והאריטראים דרך סיני לישראל בניסיון לבקש מקלט, וגלי הפליטים המנסים להגיע לאירופה, מקבלת ההצגה ממדים אוניברסליים – ומעידה על זועות המלחמה במאה העשרים ואחת, ועל אחריותנו לפליטים. "הצורך בלימוד הפנים", אותו דורש הילד בזעקותיו הוא הלימוד העיקרי המוצע לקהל הישראלי הצופה במחזה הומניסטי זה. זהו הלימוד לסובלנות, להעמקת האבחנה בין הרוע לטוב, בין האטימות לגורלו של ה"אחר" לבין ההזדהות עם האחר הסובל. לימוד שאמור לנתץ את חומת האדישות שלנו, קהל הצופים, ולגרום לנו לראות את אותם יחידים וקבוצות המהלכים בינינו, נושאים עיניהם אלינו, חשופים בחולשתם ובכאבם, ומבקשים שנעזור להם להגיע לחוף מבטחים.

(פרופ' נורית יערי החוג לאמנות התיאטרון אוניברסיטת תל אביב ויועצת אמנותית של תיאטרון החאן)

תמונות מהצגה

סרטונים

הילד חולם

הילד חולם

ביקורות

"הילד חולם הוא אחד המחזות היפים ביותר שכתב חנוך לוין. מחזה מסע פיוטי וכואב הממצה את ספקנותו העמוקה לגבי קיום סדר מוסרי כל שהוא ביקום. זה גם המחזה שבו לראשונה רגש החמלה חדר לכתיבתו וריכך את מסריו הציניים. זו הגרסה השלישית של המחזה, המועלית על בימותינו, לאחר ההפקה המקורית של לוין בשנות התשעים, וגירסת האופרה שהלחין גיל שוחט ב - 2010.את הגרסה ההיא ביים עמרי ניצן האחראי גם על בימוי ההפקה החדשה. בניגוד לסגנון הגרנדיוזי והמנוכר של ההפקה באופרה, הפעם בחר ניצן לייצר שפה תיאטרונית יותר אינטימית.

ניצן הצליח להבליט את הרגעים היותר קומיים וליריים בטקסט וזכה לחיזוק מעולה מצד היוצרים הנלווים, פולינה אדמוב, יוסף ברדנשווילי, מירי לזר וקרן גרנק. מעל לכל, הצליח ניצן להוציא משחקניו ביצועים מדוייקים, צלולים ונוגעים ללב. אולה שור-סלקטר, נהדרת כאם המנסה להציל את ילדה מהתופת וגם נעמה שטרית, המגלמת את הילד, עושה עבודה יפיפיה. ראויים לציון, נורמן עיסא, רות אסרסאי ובן יוסיפוביץ'.עם משחק פשוט וחנוך לוין אחד, 'הילד חולם' היא הצגת חובה.

שי בר יעקב, "ידיעות אחרונות", 23/03/2018

"על הבמה יש הכל - משחק, תנועה, מוסיקת רקע, תפאורה, תאורה, מחול, תלבושות ושילוב מרשים ומיומן של אמנויות במה וגם חומר למחשבה. בבימויו המרשים והמיומן של עומרי ניצן,היודע איך לתרגם את המילים ואת האירועים לשפת תיאטרון שיש בה הכל. לליהוק ולמשחק מגיעות מחמאות ומחיאות. ביצוע חוזר של מחזה מאת חנוך לוין, הוא תמיד שונה ומקורי ממה שהוצג קודם לכן, בעבר.

בן עמי פינגולד, אתר ביקורת בן עמי, 20/02/2018