מאחורי הגדר

  • הצגה מספר: 727
  • הצגת בכורה: 07/11/2018
הועלה גם בשנים:
מאחורי הגדר

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

שיתוף פעולה עם התיאטרון הלאומי בקייב

ההצגה משוחקת בעברית וברוסית לסרוגין ומלווה בתרגום לכתוביות

סיפור אהבתם של נח ומארינקא, זוג ילדים, שהכירו זה את זו בילדותם מבעד למחיצה שהפרידה בין חצרותיהם, התבגרו יחד והתאהבו, אך מחסום השונות לא אפשר את הקשר ביניהם. זהו אולי סיפור ההתבגרות היפה ביותר שנכתב בשפה העברית, ובטח שובר הלב מכולם. הסיפור מתרחש במזרח אירופה במאה התשע-עשרה ובמרכזו כיסופי הגוף והנפש, בגידה ובריחה, ומעל כולם: האשליה האכזרית של הנעורים והבגרות, זו שלא הכזיבה את ביאליק מעולם. הסיפור "מאחורי הגדר" פורסם ע"י ביאליק ב-1909 ,זמן קצר לפני ביקורו הראשון בישראל.

 

הקדמה ל"מאחורי הגדר"/אבנר הולצמן

"מאחורי הגדר" הוא סיפור האפוף חושניות חריפה. אכן, עניינו באהבת נער ונערה, אולם המיניות העזה המציפה אותו נובעת דווקא מהסטתם של המתחים הארוטיים והשלכתם על תיאורי נוף וטבע, שהספרות העברית לא ידעה כמותם לעושר.

ביאליק השלים את כתיבת הסיפור בתחילת שנת 1909, זמן קצר לפני שיצא למסעו הראשון לארץ-ישראל. ערב שובו לאודסה, במסיבת פרידה רבת משתתפים שנערכה לכבודו ביפו מטעם הסתדרות המורים העברים, קרא לפני הקהל מתוך סיפורו החדש שטרם פורסם בדפוס (ואשר נהג לכנותו "מארינקה"), אך אכזבתם של שומעיו הייתה רבה. הם ציפו לשמוע מפי המשורר הנערץ שירי תחייה ציוניים המפארים את גדולת מפעלם, ובמקום זאת קיבלו סיפור על סוחר עצים יהודי, גוֹיה מרשעת, נערה אסופית וכלב נובח באחת מעיירות אוקראינה. אחד הנוכחים באותו מעמד סיפר כי העסקן היפואי מנחם שיינקין קטע את ביאליק בדברי נזיפה, והמשורר הנרגז הגיב בקריאת שיר התוכחה הזועם "אכן חציר העם" (1897), שהותירה במסובים רושם מזעזע. אכן, המציאות הארץ-ישראלית הייתה זרה לביאליק, ומהומת החגיגות שאפפה אותו במהלך הביקור הגבירה את דכדוכו ועייפותו, כמתברר מן המכתבים ששיגר לרעייתו. ודאי שלא היה בכוחו להעניק לשומעיו את מבוקשם, שהרי מאגר החוויות שהזין את "מאחורי הגדר", כמו את רוב סיפוריו האחרים, היה נטוע במציאות החיים שספג בילדותו ובנעוריו בעיר ז'יטומיר ובסביבתה הכפרית.

כפי שהראתה רות שנפלד, צמח הסיפור מתוך צרור טיוטות של סיפורים ז'יטומיריים אחרים ("סוחר", "הבחור", "בבית אבא", "ר' ברוך אידלמן"), שבהן חוזרים ונזכרים במפורש "בית דירתה של שקוריפינציכע", גן הפירות ושאר אביזריו של פרבר העצים; ואילו האברך היתום החוזר ומופיע באותם סיפורים אוטוביוגרפיים גנוזים התגלגל בדמותו של נֹח, שביאליק יצק לתוכו הרבה ממאווייו הבלתי ממומשים. כמו סיפוריו האחרים של ביאליק, גם "מאחורי הגדר" מצייר תמונה מוחשית של מציאות חברתית ריאלית, ובמרכזה פרבר העצים שנתייהד ותושביו הקודמים, האיכרים הרוסים, נהדפו אל המרחבים הכפריים שמסביבו. העיצוב הטופוגרפי הוא חלק מתמונת-עולם ניגודית מקיפה, המעמידה אלה מול אלה את היהודים והגויים על מנהגיהם וגינוניהם, עיסוקיהם וערכיהם.

רוב פרשני הסיפור ציינו, שהגדר החוצצת בין ביתו של חנינא ליפא לביתה של שקוריפינשטשיכא – המובלעת הגויית העקשנית האחרונה שנותרה בפרבר העצים – מייצגת את החיץ העמוק בין שני העולמות. אך התיאור אינו נייטרלי: אין ספק שעיקר האהדה בסיפור נתון לעולם שמעבר לגדר. עולם זה נקשר לערכים חיוביים של טבע, פריחה, רחבוּת, חיוניות וייצריות בריאה. עולם היהודים, לעומת זאת, אפוף קונוטציות של כיעור ועיוות, תלישות מן הטבע וסירוס יצרי החיים הראשוניים. "יש בסיפורנו כמה קטעים המלעיגים על היהדות", כתב ראובן קריץ, "עד שאילולא חששנו לומר דבר של אבסורד, היינו אומרים שיש בהם כמו נעימה אנטישמית". על הרקע הזה מתפתחת העלילה בשני נתיבים משולבים-מנוגדים. האחד הוא סיפור האהבה בין נֹח ומארינקה, על שלביו ותמורותיו במשך כעשר שנים. האחר הוא סיפור מאמציה של הסביבה היהודית לאלף את נֹח, לרסן את תשוקותיו ולהפוך אותו מילד-טבע חופשי ליהודי כשר ומבוית. מתוך השתזרותם של שני נתיבים אלה זה בזה נבנה הסיפור רב המתחים, עד פרק הסיום הקצרצר, המכריע את הכף ביובש אירוני. "ובאחד הלילות עמד נֹח וברח עם מארינקא?" שואל המספר, ספק באמפתיה ספק בהתגרות כלפי ציפיותיו של הקורא – ועונה: "אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים". המציאות, מתברר, הדבירה את הרומנטיקה. אבל האם באמת עמדה לפני נֹח ברירה של ממש? האם אופיו ואישיותו, כפי שעוצבו לעינינו בין גיל שמונה לגיל שמונה-עשרה, הכשירו אותו למרוד במסגרת המשפחתית, הקהילתית, התרבותית והדתית שנולד לתוכה ו"לברוח עם מארינקה", כלומר לממש את יצרי החירות והאֶרוס התוססים בו? דומה כי בתשובה על שאלה זו טמונים עיקרי המורכבות והעידון שב"מאחורי הגדר".

פרקי הילדוּת בסיפור עומדים בסימנן של שלמוּת, אחדות והרמוניה – בין נֹח למארינקה ובינם לבין הטבע הפורח סביבם בקרפף ובגן. אף הגדר החוצצת בין החצרות אינה מהווה באותו שלב מכשול של ממש להתרועעותם התמימה, והנסיונות להפרידם זה מזו מסתיימים בהתאחדותם מחדש בחסותם של דשאי הקרפף הגבוהים. אך עם הזמן עושה הלחץ החברתי את שלו. בשנות ההתבגרות של נֹח עוברים עליו שני תהליכי שינוי הרסניים, ואלה מרחיקים אותו ממארינקה ש"הוּרדה וננעלה שוב במרתף האפל של הלב – ולאורך ימים". האחד הוא תהליך התִּרבּוּת הכפוי שלו אל תוך מוסרותיה של היהדות – תהליך שראשיתו בשרשרת החדרים והמלמדים האלימים יותר או פחות, המשכו בטקס הבר-מצווה וסיומו בשידוך הכשר עם בת המוכסן. ניסיונו של נֹח למרוד בעולם החדר ולהצטרף אל הנערים מפרבר הקצפים מסתיים בהכאתו הנמרצת בידי אביו כמעט עד מוות. התהליך השני כרוך בהסתאבותה של הרִגשיוּת הילדותית התמימה והפיכתה למיניות חייתית פשוטה. בניסוחה של חנה הרציג, "נראה כי האֶרוס הטבעי, היפה, הוא נחלת עולם הילדות, וכי עצם ההשתלבות ה'בוגרת' בחוקי התרבות היא המורידה את נֹח מדרגת אדם מרגיש לדרגת חיה ייצרית". משום כך, התשוקה הקדחתנית אל מארינקה בסיום הסיפור שונה לחלוטין מאחדות הלבבות המוארת שבראשיתו, וטבעי, לכן, שנֹח מפלס את דרכו אל חצרה דווקא דרך האפלה המזיעה שבמדור התחתון של הדיר, ולא דרך עץ התפוחים המושיט לו את פירותיו הבשלים. מצירופם של שני התהליכים הללו יחדיו עולה אמירה ביקורתית חריפה על אורחות החינוך שנחל נֹח, שהרחיקו אותו ממארינקה, כלומר מכל מה שהוא טבעי, ספונטני ורענן, וסילפו ללא תקנה את אישיותו. אין פלא שבסיומו של מסלול חניכה שכזה סורסה אפילו נפשו החופשית של נֹח ונעשתה ל"נפש האדם מפרבר העצים", כניסוחו האירוני הצורב של ביאליק. ואולם הטענה שבתשתית הסיפור אינה מצטמצמת בגבולותיה של החברה היהודית.

כפי שהראה עדי צמח, יש ב"מאחורי הגדר" ריכוז דחוס של מראות-יסוד ביאליקאיים, המרמזים על קיומו של מחוז חפץ אבוד, הוא עולם הבראשית המיתולוגי של עידן הילדות בכפר שכולו טוהר, שלמות והרמוניה חושנית. בין המראות האלה: הגן הנעול שמאחורי הגדר, הפירות הבשלים ובמיוחד התפוחים האדומים, העין הבהירה הפקוחה, מטמוני האור הגנוז, האלון האחרון שנותר מיער הקדומים, הנחשים היפים הרצוצים והעשב הרך הרענן. "מאחורי הגדר" אוצר בתוכו, אפוא, מצד אחד את הגעגוע הרומנטי הבסיסי המפעם בכמה וכמה מיצירותיו של ביאליק: "אֲהָה, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,/ יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי/ וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן" ("אחד אחד ובאין רואה"); ומן הצד האחר – את הוודאות המרה ש"שִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה" ("זֹהר").

תמונות מהצגה

סרטונים

ביקורות

"יש להצגה ערך והוא קיים בעיקר במשחק: ראשית ליא קניג הזקנה הקשוחה והעיקשת, מביאה דמות נהדרת. אין מה לפרט ולהכביר מילים. כל רגע ורגע תענוג להביט בה ולהקשיב לה. מלאת הומור ונוכחות בעברית, ברוסית וללא מילים. דוית גביש, חיננית בתפקיד האם וגם הילה שליו ככלה בעלת השכל הרפה, משעשעת. אלכס קרול כגרגורי, הוא בעל נוכחות ואנרגיה וגם ולדימיר פרידמן משכנע כסראפים, האב שזנח את מארינקה. אינה בלקמן, כמארינקה הבוגרת מביאה דמות משכנעת, וליאן ארליך כמארינקה הילדה פשוט מקסימה.

עיתון "הארץ" ננו שבתאי 25/05/2019

"שילוב מרשים של אמנויות במה - תלבושות, תפאורה, תאורה, תנועה, בובות ופאות, שירים ולחנים בסגנון של מחזמר קברטי ועוד. כל תפקיד, מבוגרים וילדים, משוחק ומוצג כמו שצריך מבחינת האופי וההתנהגות. לכולם מגיע צל"ש. יגאל שדה, דוית גביש, עלא דקה, ליא קניג המצוינת כרגיל, אינה בלקמן, ליאן ארליך, שפי מרציאנו (הכלב שקוריפין), רותי לנדאו, הילה שלו, ולדימיר פרידמן, אלכס קרול, רוברטו פולק, עמוס בוארון, אייל איבשין וכמובן שירים יפים שדקלה שרה. בקיצור: יש מה לראות ומה לשמוע. 
הצגה זו נותנת גם חומר למחשבה: יש בספרות העברית וגם הלועזית לא מעט סיפורים ורומנים שאפשר להמחיז אותם בהצלחה בלי תוספות.

אתר bikoretbenami בן-עמי פיינגולד 21/05/2019

"יש ב'מאחורי הגדר' לא מעט אלמנטים שהופכים אותו למחזה טוב. בראש ובראשונה, הבחירה של ריקלין וקפטן לשלב בין רוסית ועברית - מצוינת. זו הצגה שבקלות אפשר היה להעלות אותה בעברית בלבד, אבל היה הגיון רב במיזוג השפות ולא רק מבחינה מסחרית. העובדה שהגויים מדברים רוסית והיהודים מדברים עברית, מסייעת מאוד בהבנת הנפשות הפועלות. אבל דווקא כשהם 'מחליפים' שפות, מופגן הכוח האמיתי של המחזה. קניג (אף סופרלטיב שנשפך על האישה הזאת, לא מצליח לתאר כמה היא גדולה), מדברת ברוסית לכל אורך המחזה, למעט קטע אחד במהלכו היא רושפת בעברית 'גם אני יודעת לדבר את השפה שלכם'. 

אתר "וואלה" דוד רוזנטל 21/05/2019