מניין נשים

המחזה המבוסס על מקרה אמיתי שנדון אף בבג"ץ. סיפורה של חנה קשמן, רבנית חרדית מכובדת ממאה שערים, אם ל-12 ילדים, שעזבה את ביתה ומוצאת את עצמה מנותקת בעל כורחה מילדיה, לכודה בידי כוחות חברתיים שאינה יכולה להתנגד אליהם. השמועה אומרת שהיא מופקרת וסוטה, שברחה כדי לחיות חיי אישות עם אישה אחרת. בעלה מתגרש ממנה ונמנע ממנה כל מגע עם ילדיה.

באמצעות סיפורה של הגיבורה, רגן חושפת במחזה את החיים בקהילה החרדית ואת הזילות שבה היא נוהגת, לדעתה, בנשים ובכבודן וחושפת את המסתתר מאחורי האידיליה המשפחתית כביכול ואת העולם של צדקנות דתית, טיוח והסירוב להכיר בעוולות כלפי האישה.

מניין נשים: מבט עמוק לתוך הנפש הנשית

מחזות קלאסיים עולים, יורדים ושוב עולים במחזוריות מתמדת על במות התיאטראות בארץ ובעולם, אך מחזות שאינם משתייכים לרפרטואר הקלאסי ומועלים מחדש לאחר זמן, זקוקים להצדקה, ל"סיבה טובה". חשבתי על כך בעקבות הידיעה כי "מנין נשים", המחזה שכתבה נעמי רגן, עולה שוב על בימת "הבימה" עשרים שנה לאחר שזכה לחיבת הקהל ולהצלחה מרשימה. סיפור המחזה מבוסס על מקרה אמיתי. גיבורתו, חנה קשמן, אם ל-12, בורחת מביתה במאה שערים לאחר שנים רבות של השתקה ודיכוי. כעבור שנתיים היא חוזרת לביתה בעיצומו של תהליך השבת עצמיותה האבודה, אלא שבמקום לזכות בתמיכתן של בנותיה, אחיותיה, חברותיה ושכנותיה היא מוצאת את עצמה מנודה ומנושלת מזכויותיה כאם וכאדם. למעשה, "נשים נגד נשים" הן תופעה סוציולוגית-פסיכולוגית מוכרת בכל חברה פטריארכלית המבוססת על עליונותו ושליטתו של הגבר. לאורך ההיסטוריה, ספגו הנשים את הערכים והחוקים הגבריים והפנימו אותם הפנם היטב. נשים אפריקניות, המלות ביד חזקה ילדות חסרות ישע, הן מקרה קיצוני להחריד של תרבות הציות, הכניעה והאיון העצמי הנשי.

חנה קשמן מסרבת להיוואש. היא קוראת לנשים להתכנס למניין, כדי להשמיע את סיפורה ולהוכיח את צדקתה. חשוב לומר: המושג "מניין נשים" טומן בחובו סתירה, או אוקסימורון, שכן על פי ההלכה, נשים אינן רשאיות להשתתף במניין - לא כל שכן ליצור מניין; זכות זאת שמורה לגברים בלבד, ויהיו בורים ועמי ארצות, חוטאים וכופרים בעיקר. חנה מאמינה באחיותיה הנשים, ומבלי שקראה את כתביה של קרול גיליגן, היא יודעת שהנשים ניחנות בתבונה, בחמלה, ובמוסר נשי השונה מן המוסר הגברי בהיותו נובע מן הרגש, מן האמת הפנימית, ולא רק מן החוק הפורמלי היבש, מן הדין הנוקב את ההר. השביסים, הפאות הנוכריות, השמלות הצנועות, ולא פחות מכך השפה – עלולים להטעות.

מפתה לצפות בנעשה על הבמה תוך רתיעה מתנשאת: רק שם זה קורה, בנבכי בני ברק ומאה שערים. לא אצלנו. אולם לא לכך התכוון התיאטרון. העלאתו המחודשת של המחזה מאותתת כי עדיין יש עבודה לעשות. כי החשבון עוד לא נגמר. אמת שאינה זקוקה להוכחה היא שהאיזון הנכון בין נשים לגברים, גם בפרטי החיים הטריוויאליים והיומיומיים – במשפחה, בזוגיות, בעבודה ובתקשורת - רחוק מאוד מלבוא על תיקונו. והאם נוכל לנוח – גברים ונשים כאחד - כל עוד נשים נרצחות חדשות לבקרים? "מניין נשים" הוא, אפוא, סיפור "קטן", פרטי,  המצביע על הסיפור הגדול, הכללי. סופו של המחזה, הטרגי ונטול הפתרון, מוכיח שוב את עוצמתם של פערי הכוחות בין הנשים לגברים, שכמו אלוהים, הם סמויים מן העין לכל אורך המחזה, וכמעט נדמה שפערים אלה הם כוחות טבע שאין להכניעם. ואף-על-פי-כן יצאתי מן המחזה רוויה באופטימיות ובתקווה.

נעמי רגן, הסופרת והמחזאית הנהדרת, העבירה את גיבורותיה בכור המצרף של התפתחות הנפש הנשית. ההתפכחות, ההיפתחות אל מי שהייתה אחות עד לא מכבר ועתה "סטתה מן הדרך" ונעשתה זרה, מאירות באור יקרות את יכולת ההשתנות האנושית, את האומץ לגבור על התניות שראשיתן בילדות הקדומה ואת הכוח להביס אינדוקטרינציה הורית וחברתית אדירת כוח. התפעלתי  מגבורתה הפנימית של כל אחת מגיבורות המחזה, גבורה שעשויה, אולי, לשנות לא רק את המציאות הנפשית היחידאית אלא גם את המציאות החברתית החיצונית. והרי כל שינוי בעולם מתחיל בנפש אמיצה אחת.

יהודית רותם