יוצרים
- מאת: תום סטופארד
- תרגום: דורי פרנס
- בימוי: אילן רונן
- תפאורה ווידאו: ניב מנור
- תלבושות: יהודית אהרון
- מוסיקה: שאול בסר
- ייעוץ אמנותי: מירי לזר
- פאות: אירנה סגל, אסנת שגיא
- תאורה: קרן גרנק
שחקנים
- סבתא אמיליה: טטיאנה קנליס-אולייר, רות לנדאו
- הרמן, בנה המתנצר: נורמן עיסא
- גרטל, אשתו הנוצריה: אסנת פישמן
- אווה, אחותו של הרמן: מיקי פלג-רוטשטיין
- לודוויג, בעלה היהודי: בן יוסיפוביץ'
- ווילמה, אחותו של לודוויג: דוית גביש
- ארנסט, בעלה היהודי: שלום שמואלוב
- חנה, בתה הצעירה של אמיליה: מאי מלר
- פולדי, מנהלת משק הבית בבית אמיליה: רוני מרחבי
- הילדה/הרמינה: הגר טישמן
- סאלי, אחותה של רוזה/יאנה, המטפלת של נלי: ספיר אזולאי
- רוזה, אחותה התאומה של סאלי: ריקי בליך
- פריץ/יעקב המבוגר/נתן המבוגר: אלכס קרול
- אהרון/אזרח נאצי: עודד לאופולד
- קורט/פרסי/מוהל: ניר זליחובסקי
- אוטו/שוטר: יובל שלומוביץ
- זק פישביין/ליאו המבוגר: מתן שביט
- נלי, בתם של אווה וארנסט: דניאל סימור
- רוזה/סאלי/מימי/בלה: הלל נחמני, אריאלי כץ, אמי מור, אוליביה נוימן
- פאולי/ליאו: אדם קפטן, אביב לין
- יעקב/הייני: עידו כהן, יהלי קמחי
- נתן הנער: יהלי ווטסון, עמית דבורה
על ההצגה
זהו סיפורה של משפחת מֶרְץ הווינאית, מן הימים האחרונים של שנת 1899 ועד ללב האפל של המאה העשרים. בסלון המשפחתי, אנו עוברים עמה רגעים של שמחה, אהבות, אכזבות, חגים, מלחמת עולם אחת, מהפכים פוליטיים ומלחמת עולם שניה, הגודעת באכזריות את רוב ענפי האילן המשפחתי.
סיפורה של המשפחה נפרש על פני חמישה עשורים ומתמקד בשנים 1899, 1900, 1924, 1938, 1955:
1899: בבית המשפחה מתכנסים ילדיה, שחלקם נשואים נישואי תערובת וצאצאיה לחגוג את חג המולד. הם דנים ברעיונות, החל באמנות ותרבות יהודית ווינאית וגמור בספרו של הרצל מעורר המחלוקת, "מדינת היהודים". בני המשפחה השתלבו היטב בחברה הווינאית, ונהנים מזכויותיהם וחירויותיהם האזרחיות. פאולי, אחיינו בן העשר של הרמן, חולם להשתלב כחייל בצבא האימפריה האוסטרית. חנה, אחייניתה הצעירה של גרטל, מבקשת ממנה להצטרף עמה לפגישה עם קצין אוסטרי בשם פריץ.
1900: הרמן מגלה באקראי שגרטל וחנה ביקרו בביתו של פריץ, אך בוחר להתעלם מכך ומהחשד לחוסר נאמנותה של רעייתו. המשפחה מתכנסת לסדר פסח וחוגגת את הולדת נלי, אחייניתו של הרמן.
1924: יעקב, בנם של הרמן וגרטל, לחם במלחמת העולם הראשונה לצד פאולי. פאולי נהרג בקרב; יעקב שרד אך זרועו נקטעה. המשפחה מתאספת לברית מילה. מערכה זו בוחנת את השפעות מלחמת העולם ואת עליית הקומוניזם מצד אחד והפשיזם מהצד השני.
1938: שנת האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית). המשפחה, המתכנסת בחברת עיתונאי בריטי המאורס לאחת מבנותיה, דנה בתכניות מילוט, הכוללות גם השגת ויזה לאנגליה. נאצים פולשים אל תוך הבית, מתנכלים לנוכחים, משתלטים על הרכוש ופוקדים על המשפחה לעזוב מיד למחרת. בלית ברירה מעביר הרמן את כל העסקים המשפחתיים לידי הנאצים. המשפחה עוברת לגטו היהודי – לאופולדשטאט.
1955: אוסטריה של אחרי מלחמת העולם השנייה חוגגת את עצמאותה והפיכתה שוב למדינה דמוקרטית. שלושה מבני המשפחה, היחידים ששרדו את השואה, מתכנסים יחדיו בדירה הנטושה של המשפחה: ליאו, שגדל בבריטניה, נטמע בתרבות הבריטית, התרחק מהמשפחה וממוצאו היהודי; דודתו רוזה, שעברה לניו יורק לפני מלחמת העולם השנייה; ונתן, ששרד את אושוויץ. בבית המשפחה נזכרים השלושה בכאב בעברם ומעלים את זכרם של הקרובים שנרצחו בשואה.
טום סטופארד ו"לאופולד-שטאט"
"לאופולד-שטאדט" הוא המחזה האישי ביותר שחיבר טום סטופארד אף על פי שאינו ביוגרפי. סטופארד, שנולד בצ'כוסלובקיה (היום צ'כיה) בשם טומאש שטראוסלר למשפחה יהודית, לא היה מודע כלל ליהדותו עד לשנות החמישים לחייו. עם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה (15.03.1939) נמלטה משפחתו לסינגפור. סמוך לפלישה היפנית לסינגפור (7.12.1941), ברחה המשפחה להודו. אביו, שהתנדב כרופא בצי הבריטי נהרג כאשר הספינה בה שהה הופצצה בידי היפנים. לימים, נישאה אימו מחדש, לקצין בצבא הבריטי בשם קנת' סטופארד וטומאש שטראוסלר הפך לטום סטופארד. המשפחה עברה לבריטניה ובחרה להסתיר את יהדותה. לימים, כתבה אימו: "המעבר לאנגליה היה כל כך מהיר, דרסטי ובלתי מתוכנן, ואני קיבלתי החלטה – מן הסתם בתת מודע – שהדבר היחיד שיאפשר לנו לחיות ולהשתקע באמת, יהיה בהורדת מסך על החיים שהיו לנו, למחוק את העבר ולהתחיל מחדש". רק ב-1993 נודע לסטופארד מקרוב משפחה צ'כי שסבו וסבתו, משני הצדדים, היו יהודים, ושהם נהרגו במחנה ריכוז. כמו כן, נודע לו כי שלוש מדודותיו נספו אף הן בשואה. "המחזה צמח מהתוכחה העצמית שהכתה בי כשהסתכלתי על חיי הנעימים", אמר סטופארד ל"וושינגטון פוסט". "חילצו אותי מידי הנאצים, ואחר כך מהיפנים בפרל הארבור, ואז, במקום לחזור לצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, מצאתי את עצמי כתלמיד בית ספר אנגלי. מובן שאלה היו חיים נעימים. התחוור לי שאני חייב לכתוב על זה כי הבנתי שהחיים הנעימים והמקסימים שלי גרמו לי להתעלם מההיסטוריה המוקדמת שלי, ולחלוטין למחוק את הרקע המשפחתי." ולמעשה, אף שהמחזה מתרחש באוסטריה, מופיעה בו דמות המבוססת על סיפור חייו של סטופארד. ליאו, הדמות שסטופארד שיבץ במחזה, עוברת את התהליך שהוא עצמו עבר, גילוי עברו כילד יהודי, לאחר שגודל כבריטי לכל דבר עם עזיבת ארץ מולדתו.
השם המקורי של המחזה היה "אלבום משפחתי", אך בסופו של דבר בחר סטופארד ב"לאופולד-שטאט".
שם המחזה מקפל בתוכו היסטוריה של אפליה, אך גם הגדרה של קהילה; מקום שבו אנשים למיניהם חיים יחדיו מתוך בחירה או צורך. התהפוכות הטמונות ב"לאופולד-שטאט", מעידות על האופן שבו זהות של מקום ואנשים יכולה להשתנות כמעט באופן שרירותי, כתוצאה מזרמי ההיסטוריה.
מבוסס על כתבות וראיונות שפורסמו עם בכורת ההצגה ולאחר העלאתה, באנגליה ובארצות הברית.
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"מחזהו האחרון של המחזאי הבריטי טום סטופארד מגיע אלינו מיד אחרי שגרף את פרס ה'טוני' היוקרתי בניו יורק וכשנה אחרי שזכה בפרס ה'אולבייה' הבריטי. יפה עשו ב'הבימה' שמיהרו לייבא את המחזה החשוב הזה לארץ. נוכח מספר השחקנים המשתתפים בהצגה (מעל ל- 40 דמויות, המגולמות בידי קאסט של מעל ל- 20 שחקנים) וגם אורך ההפקה (שעתיים פלוס ללא הפסקה), זה ממש לא מובן מאליו.
'לאופולד-שטאט' הוא לא רק מחזה חשוב של מחזאי נחשב, אלא גם מחזהו האישי ביותר של סטופארד, שנולד בצ'כוסלובקיה לפני מלחמת העולם השנייה למשפחה יהודית, והגיע לאנגליה כילד ושם מחק את זהותו היהודית. המחזה הזה, שכותרת המשנה שלו הוא 'אלבום משפחה יהודי', אינו אוטוביוגרפי, אך הוא מבטא את ההתמודדות של סטופארד עם העבר היהודי המודחק שלו וגם עם היהדות כמושג תרבותי-קהילתי.
הבמאי אילן רונן, העמיד את הדרמה המשפחתית המסועפת בצורה בהירה ומדויקת, ויצר הצגה צבעונית ומתוזמרת היטב, המעוררת תחושה של דרמה טרגית-קומית בסגנון צ'כובי עם המון דמויות משנה ועלילות משתרגות. בצוות השחקנים הגדול והמוכשר ראויים לציון במיוחד נורמן עיסא, אסנת פישמן, מיקי פלג-רוטשטיין, בן יוסיפוביץ', שלום שמואלוב, אלכס קרול וריקי בליך.
התוצאה הסופית היא הצגה חכמה, אנושית, משעשעת וגם כואבת. אך מעל הכל זו הצגה חשובה, כי היא מביאה בפנינו את המורכבות והעושר של חווית החיים היהודיים בעידן האופטימיות הגדולה של סוף המאה ה - 19 כמו בעידן הפסימי של אמצע המאה ה - 20. ומה יהיה איתנו כיהודים החיים במאה ה - 21.ימים יגידו."
"לאופולד-שטאט" הוא יותר מעוד מחזה היסטורי והצגה מרשימה, הוא אירוע תיאטרוני שבו העצב מחלחל אל הצופים בהדרגה. ממש לא במכת זבנג וגמרנו, אלא במין מסע אנושי מכמיר לב, שגם אם סופו ידוע באופן כללי מראש בגלל העובדות ההיסטוריות, הצער מטפטף לנשמה, מצטבר לים גדול וכואב.
כמו מנצח על תזמורת שיודע להפיק מכל נגניו ביחד משהו שהוא מעבר לסך כל ביצועי הנגנים, כך הצליח הבמאי אילן רונן להפוך את הקאסט הגדול של ההצגה (כ-25 שחקנים, אף כי חלק מהם עושים תפקידים כפולים ומשולשים) למשפחה הזאת, שיש בה מה שיש כמעט בכל משפחה, עד שלא נותר ממנה כמעט כלום. ומה שנותר – לעולם לא יהיה אותו הדבר.
כל השחקנים עושים עבודה מרשימה וטובה, בתפקידים קטנים וגדולים יותר. אסנתפישמן פתיינית טבעית כגרטל הצעירה, עודד ליאופולד מצמרר כנאצי המגיע לבית המשפחה, שלום שמואלוב מעורר אמפטיה כארנסט האוהב בכל מחיר. הרמן של נורמןעיסא הוא התגלמות הגבר החזק שגם כשהוא נשבר ימשיך להחזיק פאסון; אלכס קרול, שמגלם את פריץ, הקצין המפתה-מרמה, את יעקב, הבן שחוזר שבור ממלחמת העולם השנייה ואת נתן, ששרד את אושוויץ – מרשים מאוד ביכולתו לעצב שלוש דמויות שונות ומעוגלות. ובן יוסיפוביץ' – שחקן שהוא פצצת כישרון, מגלם כאן את לודוויג המתמטיקאי והוא פשוט כל כך האיש הזה, שהוא נפלא.
זהו אחד מאותם מחזות חשובים ומצוינים, שראוי להתמלא בגללם עצב. ומחשבה, והתפעלות.