מרי סטיוארט

זה מתחיל בהטלת מטבע. הטלת המטבע תקבע מיהי מי – אליזבת הראשונה מלכת אנגליה, או מרי מלכת הסקוטים. שתי שחקניות, שתי מלכות, שני תפקידים שמשחקות לסירוגין מדי ערב, למעשה שתי גרסאות שונות של אותה הצגה. על אף שכל אחת מהן ניצבת, לכאורה, משני צדי המתרס, יריבות-קשורות בעבותות, זו כמו זו כלי משחק בידי יועץ, מאהב, מעריץ, תפקיד, המון. שתיהן, על פניו, נשים עוצמתיות, "יותר גבר מגבר", כדי שיוכלו לאחוז בשלטון. על פניו. שכרון הכוח, האמונה העיוורת בצדקת הדרך ובמידה רבה היוהרה, מובילות את שתיהן לסוף הטרגי שכתוב מבראשית. זוהי פתיחה סימבולית למחזה המקורי של פרידריך שילר, מגדולי המחזאים, המשוררים והוגי הדעות הגרמנים של המאה ה-18, העולה בימים אלה בתיאטרון הבימה. רוצה לומר, למעשה, בקלות, כבהטלת מטבע, יכולה הייתה האחת להיות בנעליה של השנייה, מי לחיים ומי למוות. זו כמו זו כלואות בדימוי מחייב.

ההפקה החדשה של תיאטרון הבימה בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, היא חוויה יוצאת דופן ולא רק כיוון שהמחזה עולה זו הפעם הרביעית בלבד על במה בישראל. באולם ברטונוב הקטן, מקיף הקהל את הבמה. זהו מיקום מדויק שהופך את החלל לזירה. השחקנים נכנסים ויוצאים מדלתות האולם דרך שני המעברים הצרים שמשני צידי ההתרחשות.זה לא חדש, אך אפקטיבי מאד ומכתיב את הקצב, הפעימה, ממש כמו הפסקול והמעברים המוזיקליים הנהדרים של רמי אוסרו ויסר (ג'יין בורדו).

בתפקיד הכפול משחקות מאיה מעוז וליליאן ברטו. בהצגה שצפיתי שיחקה מעוז בתפקיד מרי סטיוארט וברטו בתפקיד אליזבת ומסקרן מאד יהיה לצפות בהיפוך התפקידים. מעוז שחקנית יצרית, סוערת, רבת עוצמה. יש בה את ה- Je ne sais quoi הזה, איכות יוצאת דופן שהופכת אותה לחד פעמית ובלתי נשכחת. ברטו מוחזקת, אצורה ויש בה איפוק, קור רוח, מרכז.

על העיבוד למחזה של שילר חתום הבמאי והמחזאי הבריטי, חתן פרס אוליבייה, רוברט אייק. על התרגום לעברית המאסטרו, דורי פרנס. זו ההצגה הרביעית שביים גוהר גרויסמן בתיאטרון הבימה, במקביל להפקות במה מסחריות והפקות טלוויזיוניות בפרופיל גבוה שהוא מוביל, ובפרשנות שלו יש הצעות שהופכות את ההפקה הקטנה-גדולה הזו לממגנטת. זה לא רק היקף השחקנים, 12 במספר, בהם דב רייזר, נורמן עיסא, עודד ליאופולד, אלכס קרול ורינת מטטוב, שיוצר רושם רב. לא רק התפאורה של נטע הקר שממרכזת את העין אל תא הזכוכית בו כלואה סטיוארט וצילומי הוידיאו שעיצבה שיר מוסן, הלוכדים בזמן אמת תקריבים של הדמויות. זו הדחיסות, המתח שהוא בונה, הדיאלוגים, השימוש בצילום וידיאו בלייב, תקריב חודר שמעצים את הסערה הפנימית, השומרים את הצופה דרוך. לא מעט שחקנים צעירים מצוינים משתתפים בהפקה, מעין קורוס בלתי נשמע אך עם נוכחות.

במחזה, זו סטיוארט הכלואה, אמנם, מאחורי סוגר ובריח, אך הכתר על ראשה של אליזבת הוא כלא מסוג אחר, כזה התוחם ולמעשה גוזל גם ממנה את חירותה. על אף שבידיה הכוח, יש ביניהן יותר מהמחבר מאשר המפריד. זו למעשה ליבת המחזה והמרחב המאפשר לכל אחד מהתפקידים הגדולים הללו ולכל אחת משתי השחקניות, לזהור בתורם. את ראש ממשלת אנגליה, לורד וויליאם ברלי, דמות היסטורית ששימש כיועצה של מלכת אנגליה, מגלם נורמן עיסא. זה תפקיד שיושב על עיסא ככפפה, מושך אליו את העין ותשומת הלב, ומוכיח בפעם המי יודע כמה את איכויותיו הדרמטיות (ולא רק הקומיות) של השחקן המצוין הזה. ברלי, מדינאי מבריק ופרגמטי שם לו למטרה להפוך את הממלכה לפרוטסטנטית כשהמטרה מקדשת את כל האמצעים באשר הם, גם אם הדבר כרוך בקורבנות ונוגד את המוסר. זהו ברלי שדוחף את אליזבת לחתום על הוצאתה להורג של מרי סטיוארט, המייצגת את הכנסייה הקתולית. זהו עיסא שמכתיב את הקצב בכל חלקה הראשון של ההצגה ומניע את גלגליה.

בסופו של יום יש במחזה של שילר, בטח ובטח בעיבוד הנוכחי שלו, לא מעט אלמנטים ששומרים עליו רלוונטי. זו לא אקטואליה במובן המובהק של המילה, אך סוגיות רבות בו מחזירות את המתבונן לשאלות שמעסיקות גם כיום כמו מקריות וגורל, מגבלות הכוח, דת ומדינה, פוליטיקה וחברה, פוליטיקה ופונדמנטליזם, מאזן הכוחות בין נשים וגברים, שליטים שמתנערים מאחריות ומגלגלים אשמה על הש"ג. "מרי סטיוארט" בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן מציעה 105 דקות מרוכזות של תיאטרון מצוין, הנחוות כנשימה אחת. זו הצגה עוצמתית, רבת פרטים ורבדים, מעוצבת בחוכמה, מדברת בשפה בימתית משלה ובשום רגע לא מתחנפת, לא לחלוטין ברור מאליו. ומילה להנהלת התיאטרון - על אף שמדובר באולם בו הקהל יושב משלושת צדי הבמה, ההתרחשות הבימתית היא לפנים. זה הופך את הצפייה מקצה כל שורה בצדדים לבלתי אפשרית. בהצגה שחורגת מרפרטואר שוטף, גם אם היא מוצגת באולם קטן, עדיף תמיד פחות קהל מקהל מתוסכל.

הפקת הבימה בבימוי אלדר גוהר גרויסמן היא 105 דקות של תיאטרון מצוין, הנחווה כנשימה אחת. לכו לפני שייגמר!