גלוריוס בעל הנס

  • הצגה מספר: 57
  • הצגת בכורה: 14/12/1940
  • מספר הצגות שהועלו: 27
גלוריוס בעל הנס

על ההצגה

קרקסו של גלוריוס ואשתו מרי מגיע העירה. יחד איתם מגיע צוות הקרקס ובינהם ליוש , פרא אדם המחבל בחיי הקרקס ובחיי העיירה. חבורת איכרים פורצת אל מאהל הקרקס ומאשימה את ליוש בגניבת אווזיהם ובפציעת ראש הכפר. גלוריוס אינו מאמין להאשמות, אך בתו מוכיחה כי ליוש שוחט מידי יום אווזים, ואימה מבשלת מהם מטעמים.  

גלוריוס נשבע לבני הכפר שלא היה מודע למעשים, אך אנשי הכפר לא מאמינים לו. בצערו הוא פונה לאלוהים ומבקש שיתן לו אות ומופת כדי שהכפריים יאמינו לדבריו. גלוריוס ניגש לילדה משתקת ומצווה עליה לקום על רגליה. הילדה קמה וכל הכפר כורע בחרדה ותמהון על ברכיו. מעשה הנס עושה רושם רב בכפר וגלוריוס הופך לאדם נערץ. בני הכפר מביאים אליו זקנה העומדת למות. הזקנה מתאוששת. הנס התרחש שוב. השמועות על בעל הנס מגיעות לרופא הכפר והוא בא בטענות לכומר ולגלוריוס ומוכיח להם שמדובר באמונות תפלות המשבשות את מוחם של אנשי הכפר.

גלוריוס בוחר שלא להקשיב לרופא ומתכנן נס גדול עוד יותר. ביריד שמתקרב הוא ילך על חבל מעל תהום עמוקה. ביום היריד מזהיר אותו הכומר ומבקש ממנו לזנוח את האמונה בנסים. גלוריוס, המאמין כעת שהוא אדם קדוש משוכנע שהוא יכול לעלות על החבל מבלי להאחז במוט וללכת בבטחה לאורכו. הוא אינו יודע שליוש חתך את החבל כדי לגרום למותו, לקבל את דמי הביטוח ולרשת את הקרקס.  

הצגת הקרקס מתחילה. גלוריוס עולה ומתחיל ללכת על החבל. החבל נקרע, אך הודות לזרזותו נופל גלוריוס אל תוך נחל וכך ניצל. כעת מתפכח בעל הנסים וסוף כל סוף רואה את הדברים כפי שהם. נודע לו שכל הצרות מגיעות מליוש, שבנוסף קיים יחסים אנטימיים עם אשתו. הוא מגיע אל מחבואו ומלמד אותו לקח. גלוריוס משתחרר מהחלומות והנסים ושב להיות ככל האדם.

תמונות מהצגה

ביקורות

ואשר למשחק, יורשה לי הפעם לסטות מן המסלול הקבוע ולא להתחיל את דבריי במשחקם של חברי הבימה הוותיקים, אלא לציין הופעה קצרה אך משמחת מאוד של אדם חדש על הבמה. בתפקיד קטן של הילדה הקטנה, מופיעה חברה צעירה מן האולפן הדרמטי של פרידלנד, עדה טרייבמן (טל) שמה. משהו אנושי ילדותי נוגע עד הלב יש בה וקולה הצלול והנעים משהו המדבר ישר אל הצופה ואל השומע, העשוי לנגוע באחת הנימות הסמויות ביותר אשר בלבנו...

עצם העובדה שאדם חדש לגמרי על הבמה שלנו מושך תשומת לב, מוכיחה כי כלי יקר לפנינו והוא טעון זהירות וטיפול וטיפוח.

לאה גולדברג. "דבר". 14.12.1940