נח
- הצגה מספר: 90
- הצגת בכורה: 31/03/1948
- מספר הצגות שהועלו: 16
יוצרים
- מאת: אנדריי אוביי
- תרגום: יעקב הורוביץ
- בימוי: שמעון פינקל
- תפאורה: ראובן רובין
- מוסיקה: מהלר קלקשטיין (מנחם אבידום)
שחקנים
- נח: אהרון מסקין
- מרת נח: בת עמי אלישיב-פינקל
- שם: שרגא פרידמן
- חם: נחום בוכמן
- יפת: אברהם ניניו
- נעמי: נחמה דוידית
- צילה: אהובה ונדרוב
- עדה: עדה טל (טרייבמן)
- דב: איתן פריבר
- אריה: יעקב בן-משה
- קוף: שמואל סגל
- פרה: שושנה רביד
- זאב: ז. רבינוביץ
- כבש: פ. פיירברג
- ג'ירף: שלמה בר שביט
- בן אדם: חיים אמיתי
על ההצגה
המחזה מודרנית, אקטואלית וביקורתית לסיפור התנ"כי על נח, המבול והתיבה.
השתתפו גם:
מחניכי התיאטרון: שרגא פרידמן, נחמה דוידית, אהובה ונדרוב, איתן פריבר, שמואל סגל,
שושנה רביד.
מתלמידי בית הספר הדרמטי: ז. רבינוביץ, פ. פיירברג, שלמה בר-שביט
מעיתונות התקופה :"במרתף הגדול של 'הבימה' בונים נגרים את 'תיבת נח'. שמעון פינקל והצייר ראובן עולים על סיפונה ומנסים את יציבותה. 'תיבת נח' זו נחוצה לשמעון פינקל בשביל ההצגה החדשה שתעלה על בימת 'הבימה' בשבוע הבא - ימים אחדים לפני צאת הלהקה לארצות הברית.
'נח' הוא מחזה שכתב לפני 15 שנה הסופר הצרפתי המודרניסטי אנדריי אוביי - אחד מאלה שכתב בשביל 'להקת החמישה-עשר' - התיאטרון המודרניסטי ביותר של פריז בין מלחמה למלחמה. הנושא הוא המבול. הגיבור הראשי, נח, הוא דמות פרימיטיבית ביותר, אדם שהוא כמעט חיה, אלא שחיה המאמינה באלוהים.
אכן, הייתה זו תקופה כזאת, כאשר ההבדל בין החיה לבין האדם היה עוד יותר זעום מאשר עכשיו. את הקרבה הזאת, שבין החייתי והאנושי, מדגיש פינקל בהצגתו ככל האפשר. 'כאן הדגש' הוא אומר, 'כי כאן ההצדקה להצגת המחזה ברגע זה.' נראה כי פינקל שינה הרבה לגבי הטקסט המקורי של אוביי. 'מוכרחים היינו להוסיף טיפה של ואו הומור יהודי למחזה שכתב אותו גוי גמור' אמר לנו הבמאי".
"מעריב" 26.3.1948
תמונות מהצגה
ביקורות
"החלק הנאה שבמחזה הוא ההתחלה. עירוב הזמנים, מרחב הבמה, אמונה ואירוניה, הלצה ונבואה, חרות הפירושים המבטיחה תיאטרון, נח עצמו התמים והערמומי בגינוניו עם אלוהיו והלובש עוצמה ועוז לשעת הצורך - כל אלה משמשים שער להצגה. אך ההמשך מאכזב. ואין זה מקרה בודד. באין מגמה רעיונית ושירה גדולה, הפיקחות והאירוניה מתחילות להטריד, אמצעים סגנוניים הולכים וחוזרים ובולטים למעלה מן המידה ואנו נזכרים בצמצום המבורך של המקור.
אולם, זהו נסיון ראשון דומני של 'הבימה' לטפל בחומר תנכ"י לא בדרך של הצגה קלאסית מונומנטאלית, הירואית, אלא בדרך של מודרניזציה בקורתית, ספקנית. זהו נושא גדול אשר כדאי שהתיאטרון והביקורת יתנו דעתם עליו".