פר גינט

"טוב שתיאטרון כמו 'הבימה' מתעכב מפעם לפעם על מחזות קלאסיים שהם הכרחיים לתיאטרון טוב ומודרני ומבחן ליכולתו. מחזהו של איבסן, מחזיר את התיאטרון וגם את הקהל אל קני המידה הנכונים של התרחשות תיאטרונית עשירה, המטשטשים אצלנו לעיתים קרובות בין קורי ההפקות הבידוריות הקרויות משום מה תיאטרון. אילו רצה יוסי יזרעאלי, במאי ההצגה, להעלות חזיון ראווה, צריך היה לקצר מעט ונצחונו היה שלם. אולם בייסוד ההצגה שלו עומדת תפיסה נועזת, יפה ויומרנית ומשום כך גם הכשלון מרהיב.

יזרעאלי ביקש להעלות הצגה מודרנית שהיא מסע ארוך ואכזרי אל תוך נפשו של אדם מתפורר. פר גינט הכפרי הנורווגי העליז, החי על כנפי דמיונו, הוא לפי תפיסתו של יזרעאלי - אדם הנמלט כל חייו מעצמו ומהאנשים הסובבים אותו. זהו יצור אנוש שאינו מסוגל לקשר אנושי. תפיסה כזו היא לא רק לגיטימית, היא מאירה באור חדש יצירה שנכתבה בתקופה אחרת (1867)ובמקום אחר וכל נסיון לגלות צדדים אחרים ולשים דגשים חדשים ביצירה כזו הוא רצוי ומעניין.

אלא שההצגה שהעלה יזרעאלי אינה עומדת בדרישות תפיסתו. במקום הפנמת הדמויות והעמקתן, יש החצנה שהעיצוב הבמתי המעולה אינו מחפה עליה. יוסי בנאי היה חד מימדי ומכני למדי. הוא שילח אל האולם את הטקסט הרב שיש לו לומר בקצב מרתוני ובאינטונציה שהזכירה את בנאי ממחזותיו של אלוני.

במסגרת ההצגה כולה, חברו כמה הישגים בלתי רגילים והראשון בהם הוא הישגו של דוד שריר שתכנן תפאורה חד פעמית ממש. למבצע כזה קוראים בדרך כלל 'מבצע חיים'. ההתרשמות מהצגת 'הבימה' אינה אחידה. היא נעה בין ההתפעלות הרבה נוכח התמונות הרבות והמרהיבות כל כך ובין היגיעה והאכזבה שלאחר התפוגגות הרושם העז. ועל אף כל האמור, זהו כשלון שתיאטרונים רבים היו מתברכים בו וזו הצגה שיש לראותה.