השקיעה

"הצגת 'השקיעה' ב'הבימה' היא הצגה בעייתית. קשה למשל לדון בה במושגים של הצלחה או כשלון. זו הצגה שיש בה רגעים רבים של יופי חזותי לצד תמונות רבות המעוררות לפחות תהייה. יצחק באבל כתב למעשה מחזה הווי שעלילתו מצומצמת. גם המעט שמתרחש בו אינו זוכה לפיתוח של ממש שברגיל אנו נוהגים לזהותו כדרמטי. פרקי הווי ססגוניים מטביעים וממסמסים את הדרמה. המחזה מלא בקטעי פרשנות מקהלתיים, המדווחים ללא הרף על הדברים שבעצם אינם מתרחשים

לעניין זה יש השלכה מכרעת על הדמויות ועל היחסים הנרקמים בינהן. הדמויות אינן זוכות כאן לפיתוח מלא ורובן אינן אלא צלליות, טיפוסים הקשורים בעניין מסיים ואשר במקרים רבים אינם אלא חלק מן המרקם הססגוני של אותו מרקם עצמו. אפשר להעלות מחזה זה בתורת מה שיש בו : כהצגה של הווי. הבמאי הרוסי הנודע יורי לובימוב היה מודע מן הסתם לבעיה זו. על כן ניכר בעבודתו קודם כל המאמץ לשוות למחזה הדל הזה משמעות שאין לו.

לובימוב אף לא נרתע מלשוות למחזה מימדים סימבוליים תמוהיים הקשורים בעיקר בהיבט החזותי של ההצגה. היבט מרשים, יפה ואפילו רב עוצמה. אין כיסוי במחזה למה שביקש לובימוב להעלות על הבמה. התוצאה, יופי סתמי, חסר משמעות ולעיתים אפילו מביך. את הבמה היפה להפליא, עיצב יוסף יקרסון שהסתייע בתאורה המצויינת של נתן פנטורין. ברשימת השחקנים בולטים, אוהד שחר בתפקיד הבן האלים, נחום בוכמן בתפקיד העגלון, אברהם רונאי בתפקיד בעל המלאכה התמהוני. יוסי פולק עיצב את דמותו של גברתן בן 62 בצורה האומרת כבוד ועם הרבה עוצמה מאופקת.

"זה מחזה בעייתי לשחקנים שכן הוא מאוכלס בהרבה דמויות שלכל אחת מהן מעט הזדמנויות ליצור דמות מורכבת ומעמיקה. אין צורך לומר שיש ערך כשלעצמו לנוכחות מקובצת של שחקנים כמו שמואל רודנסקי, רפאל קל'צקין וליא קניג על בימה אחת. נוסף על עצם האיכות של נוכחותם האישית ויכולת משחקם. באותה מידה צריך לומר שרוב השחקנים יוצרים דמויות העשויות כהלכה, במידת המגבלות של המחזה.

יוסי פולק הוא בעל נוכחות מרשימה ביותר וקריק שלו, וירילי וארצי, חייתי כמעט בתיאבונו. לקראת סופה של ההצגה ככול שדמותו של קריק מאבדת את כוחה, אחרי העימות האלים עם שני הבנים, רוחש משחקו של פולק את עוצמתו בהדרגה. לעומתו צוברת דמותו קלת המשקל, לכאורה של הבן ביניה, אוהד שחר - עוצמה בהדרגה. זהו סוג של תיאטרון שמעניין ואף יפה לראותו מן תיאטרון בת' רבתי.

אלא שתנועת הבימה המעוצבת ע"י לובימוב על בסיס ציוריו של יוסף יקרסון כמעט ואינה מתעוררת לחיים אנושיים של תיאטרון להבדיל מתיאטרליות חיצונית אסטטית מאוד ועשוייה היטב.