יוצרים
- מאת: ויליאם שייקספיר
- תרגום: נסים אלוני
- בימוי: גדליה בסר
- תפאורה ותלבושות: אדריאן ווקס
- תאורה: נתן פנטורין
שחקנים
- אותלו: יוסי פולק
- בראבנציו: אברהם רונאי
- קאסיו: דרור קרן
- יאגו: יוסי בנאי
- רודריגו: דב נבון
- הדוכס של וונציה: דוד ברוך
- סנטורים: יצחק ארי, סרגיי חנוכה, מיכאל צ'רנובסקי, אלכס וישליקובסקי
- מונטאנו: צחי גראד
- לודוביקו: שמוליק לוי
- גבאציאנו: נחום שליט
- שוטה: דני לרנר
- שוטה ב': רמי ורד
- דזדמונה: גיליה שטרן, דפנה רכטר
- אמיליה: טטיאנה קנליס-אולייר
- ביאנקה: נאוה זיו
- אדונים: צביקה פורמן, צביקה כהן, רוני שקד, יוסי בירין, דוד חן, אייל גורביץ'
- קצינים: תמיר הרשקו, אורן חן, יוסי בירין, אייל גורביץ', אודי גבאי, דב פורמן, יוסי שם טוב
על ההצגה
אותלו הוא שכיר-חרב זר, שחור, ברפובליקה של וונציה. הוא נצר לגזע מלכים במאוריטניה, מולדתו, ומצביא עטור נצחותנות בוונציה, אשר התאהב בדסדמונה, בתו של בראבאנציו, הסנטור, ואף זכה באהבתה.
יאגו, שלישו של אותלו, מספר לרודריגו, אציל ונציאני צעיר, המאוהב אף הוא בדסדמונה, כי השניים נישאו בחשאי. רודריגו זועם. אף יאגו מגלה את שנאתו לאותלו השחור על כי מינה את קאסיו, ולא אותו, למישנה. שנאתו של יאגו לאותלו עזה יותר, כי על כן, על פי הרנונים, בימים עברו, זנה אותלו עם אשתו של יאגו, אמיליה. הוא מתכנן נקמה כפולה: לתפוש את מקומו של קאסיו ולהעיר רוח קנאה בשחור הנשוי ללבנה. המלחמות בטורקים מביאות אותם לאי קפריסין. יאגו מסית את רודריגו להציק לקאסיו בעת שכרותו, וכך לעורר מהומות באי, שיסתיימו בסלוקו של קאסיו. וכאשר אכן קורה הדבר, מפטר אותלו את קאסיו מתפקידו.
קאסיו מבקש עיצה מיאגו. יאגו מציע לו לעתור לדסדמונה, שתחזיר אותו לתפקידו. קאסיו עושה זאת, ונפגש עם דסדמונה. אז מרמז יאגו לאותלו כי פרשת-אהבים נרקמת בין דסדמונה וקאסיו. אותלו נלכד ברשת של יאגו. לרוע המזל, שומטת דסדמונה מטפחת שנתן לה אותלו, מזכרת-אהבה ראשונה. אמיליה, אשתו של יאגו, מוצאת את המטפחת ונותנת ליאגו, אשר ביקש ממנה לגנוב אותה, אם כי אין היא יודעת מה יש בדעתו לעשות בה. יאגו שומט את המטפחת בחדר-השינה של קאסיו. קאסיו מוצא את המטפחת ומוסר אותה לאהובתו, ביאנקה, בכדי להעתיק אותה. אותלו מגלה כי המטפחת נעלמה ויאגו מספר לו כי ראה אותה בידי קאסיו. מפלצת-הקנאה טורפת את רוחו של אותלו. הוא דורש מיאגו לרצוח את קאסיו.
שני שליחי וונציה הבאים לקפריסין, לודוביקו וגראציאנו, מגלים שהמצביא השחור היה לאיש אחר, איש מטורף. הם מביאים לו הוראה לחזור לוונציה : קאסיו ימלא את תפקידו. עכשיו מנסה יאגו לרצוח את קאסיו, אך במהומה נהרג רודריגו. אותולו מוצא כי נגזר עליו להרוג את דסדמונה. ואמנם הוא עושה זאת, בטירופו, ואמיליה מגלה את מעשה-הרצח. לזעקותיה על מות גבירתה, דסדמונה, נקהלים כולם, ואז מתגלה מזימתו של יאגו. אותלו מנסה להרוג את יאגו, אך רק פוצע אותו.
אותלו ממית את עצמו.
תמונות מהצגה
ביקורות
"בתגובה ראשונה על הצגת מחזהו של שייקספיר, בבימוי גדליה בסר ובתרגומו החי והנמרץ של נסים אלוני, אציין שהבימוי מתרכז בקו העיקרי של המחזה, אך ללא העמקה מספקת.
יוסי פולק מרהיב לעיתים בעוצמתו הפרימיטיבית לכאורה של גיבור המחזה, אבל מחטיא את יסוד ההכרה והתרבות האחרת ואת הניואנסים של הדמות, ויוסי בנאי אינו משכנע אותנו שהוא הרע המוחלט בתור יאגו.
דפנה רכטר חסרת אופי במקצת בתור דסדמונה. התפאורה המינימליסטית והיפה מאוד היא של אדריאן ווקס.
"הייתה זו כנראה בחירה של הבמאי להביא לכך שהכל יתייחסו לאותלו באופן בוטה וחד משמעי כאל שחור. ואכן כל הדברים בהפקה הזו בוטים, חד משמעתיים וחסרי כל עידון או סגנון. התפאורה היא מן פיגום של מדרגות, המדגים כל הזמן כיצד אפשר לסובב אותו בעוד זווית וזה לא מונע חילופי ריהוט תדירים, אבל מטשטש מעברים ברורים ממקום למקום. במוסיקה משתמשים כדי להדגיש רגעים משמעותיים, דבר שנעשה בדרך כלל כשהבמאי אינו יודע לקרוץ מתח ומשמעות מתוך העלילה והמשחק. דפנה רכטר בתפקיד דסדמונה מביאה לבמה כמה רגעים משכנעים ומרגשים כקורבן תמים וחף מפשע.
יוסי בנאי מקבל הרבה צחוקים כיאגו וזו אחת ההוכחות לפגמי ההצגה הזאת. זה לא שיאגו אינו נבל בעל מימד קומי. אבל יש בו גם מימד מאיים ונורא, והוא נעלם לגמרי בהצגה. יאגו של בנאי הוא אתנחתא קומית משעשעת ואפילו משכנעת, אבל לא דמות מאיימת וחידתית. יוסי פולק חסר את המימד המעורר כבוד בראשית ההצגה ובסופה וחסר את מימד הכאב הטראגי בתהליך התפוררותה של הדמות.
לא רק הריתמוס הולך כאן לאיבוד, אלא גם המטאפורות של אלוני כן תרגם בנאמנות למקור. בהיעדר אותלו כל שאר מגרעות ההצגה הזאת בטלות בשישים.