ביקור הגברת הזקנה

"מים רבים זרמו בירקון מאז הפכה העיירה הקטנה השוויצרית גילן לגלל, בתרגום החדש והישראלי מאוד של איתן בלום. העיר השתנתה. גם הגברת. היא נראית היום הרבה פחות מפלצתית מבעבר, מפני שהצופים השתנו. אנחנו כבר לא מזדעזעים כשהיא מציעה לתרום לעיר מליארד דולר תמורת הריגתו של איל הגבר שניצל אותה בעבר וגרם לה לעזוב את העיר. הבמאי עמרי ניצן נותן ביטוי לשינוי שחל בנו ובעולם - באמצעות הבמה, הלשון, המוזיקה, הסאונד ובעיקר המשחק.

העיירה גלל של ניצן היא לא רק ענייה. היא מלוכלכת, כהה מאוד, חיה בצל רעש מחריש אוזניים של הרכבות ושל המוזיקה ומאוכלסת בדמויות גרוטסקיות ולבושות בטעם רע וולגארי. גם בקלרה הגיבורה אין שום קסם או רומנטיות ובמחצית הראשונה של ההצגה היא נראית ונשמעת כמו זונה מזדקנת. בחלק הראשון מציג ניצן עולם מכוער, קר, גס וחסר תקווה. לכן, בחלק השני כשאיל, הקורבן, משלים גם הוא עם מותו, אין אכזבה, יש רק השלמה ועצב עמוק מאוד שצומח מהתנהגות במתית של איל-תאומי ומקרין על הבמה כולה.

תאומי המקבל בהכנעה ובהבנה את מותו, הוא התגלמות האדם שיודע שאין למה לקוות. וכשהוא וליא קניג נפרדים לצלילי אולדיז מתקתקים, מקבל המושג נהיליזם משמעות חדשה. הבמה של רות דר והמוזיקה של אורי וידיסלבסקי יוצרים מסגרת נאותה לגלל של 1994. צוות השחקנים הגדול עובד בתיאום ובדייקנות. יגאל שדה, המורה ודב רייזר, ראש העיירה טובים מאוד. גם דינה דורון, יובל זמיר ומיכאל כורש - טובים. בקיצור : ביקור מוצלח מאוד. כדאי לכם.

"אחד ההישגים הוודאיים בהצגה הוא משחקם של ליא קניג בתפקיד הגברת הזקנה ושל עודד תאומי בתפקיד איל, אהובה לשעבר. במהלך ההצגה מצליחה קניג לשכנע בנקודת המבט שלה, ברדיפתה אחר צדק, אך גם בצלקת שנשאה עמה כל השנים על אהבת נעוריה שנבגדה. בחלקה השני של ההצגה נעשית הופעתה מרשימה במיוחד. דמותו של איל מתפתחת אצל עודד תאומי ותודעת אשמתו הולכת ומשתלטת עליו. ראוי עוד להזכיר את יגאל שדה בתפקידו הרגיש של המורה. זוהי הצגה מכובדת של מחזה מצויין עם נסיון מוצלח ביותר לדבר בניב עכשווי המשקף עולם מנוכר ומזוהם