רוחות

"רוחות' היא הצגה יפה, מסוגננת מאוד ועשוייה היטב של מחזה קלאסי שלמרבה הצער איבד לא מעט מטעמו. המוטיב המרכזי הוא הגורל. אצל היוונים הוא נקבע על ידי האלים, אצל איבסן, על ידי התורשה. קצב התפתחות העלילה במחזה היה מרתק בראשית המאה, ואילו היוםהוא נראה במידה רבה מלאכותי ואיטי. גם הבעיות והתפיסה המוסרית כבר לא רלוונטים היום, למרות שחנן שניר ניסה להחיות אותו על ידי פרשנות מעניינת.

שניר ביים מעין טקס פולחני, שבא לבטא את צללי העבר באמצעות מוזיקה וסגנון תנועה קפדני מאוד שיוצרים תחושה של טקס. גילה אלמגור בתפקיד גברת אלווינג, טובה מאוד וכך גם אלכס פלג בתפקיד הכומר. כדאי לראות בגלל הבימוי והביצוע. חבל לגלות, שלמרות כל אלה המחזה איבד מכוחו ומטעמו.

"בסוף המאה שעברה עורר 'רוחות' סערה ציבורית אדירה. אך חלפו כמה שנים טובות מאז שדיבור פומבי על ילדים מחוץ לנישואין ועל עגבת עוררו אי נוחות בקרב קהל המינויים. לכן ההישג של חנן שניר, הבמאי, מרשים : לא רק שההצגה 'רוחות' אינה מייגעת, היא ממש מעניינת מאוד.

חלק גדול מההצלחה יש לייחס לתאורה באחריותו של אבי יונה בואנו. אין הרבה הפקות שבהן התאורה נועדה לא רק לשרת את השחקנים, אלא לשמש גורם עצמאי בהצגה כדמות. הבחירה בתאורה, כדי לייצג את הרוחות היא בחירה מבריקה מתאימה בדיוק למחזה וגם הביצוע מעורר השתאות. התפאורן אבי שכווי עיצב במה מנוכרת, חולנית ומודרנית - רחוקה מן הבמה האיבסנית הקלאסית העמוסה.