הגולם

"טרגדיה של הצלחה. לא מקרית הייתה שתיקתה הממושכה של 'הבימה' אחרי הצלחתו הרועשת של 'הדיבוק', הבאה לאחר מותו של וכטאנגוב, מי שיצר את ההצגה הזאת. דייקנות הרמונית במרום פסגתה של כל חיבור האוטמוספירה הבימתית הטילה צל ענקי ואחריות גדולה על יצירותיה החדשות של 'הבימה'. אחרי 'הדיבוק' ובלעדי וכטאנגוב קשה היה להעיז הצגה חדשה מבלי שתהה נשקפת סכנת ירידה - אפילו מעלה אחת - מאותו הגובה של האמנות התיאטרלית אשר אליו הגיעה 'הבימה' אחרי הצגה זו.

ובכל זאת הצעד הזה היה הכרחי. והנה עתה אחרי 'הגולם' עלינו להודות שכל האזהרות קויימו במלוא היקף. צל 'הדיבוק' עודו מרחף על 'הבימה' ולא דרכו של 'הגולם' היא הדרך שבה ימצא התיאטרון מעיינות ומקורות לתיקונו. כל הצגת 'הגולם' החל מהטקסט ועד התגשמותו הבמתית היא ניגוד גמור ל'הדיבוק' ובזה גם לוכטאנגוב עצמו. לעולם לא היה האחרון מסכים ליחס כל כך נכנע ואובייקטיבי אל הטקסט של ליוויק כמו שהסכים וסיים את זה וורשילוב המציג את ההצגה הזאת.

יש לחשוב שלעולם לא היה הוא מאשר בכלל בחירת הצגה זו. דיקלומית, אלגורית ברובה, המרימה בדרמטיות כה רפה את האגדה היהודית מימי הבינים על בן-אדם שנוצר ע"י קסם מחימר, שהתקומם נגד יוצרו והפך שוב לאותו חימר שממנו לוקח. ובכל זאת גדול ערך ההצגה עצמה וחשוב הנה הוא בשביל 'הבימה' גופה.

שנות השתיקה חיצונית היו כנראה שנות עבודה אמנותית פנימית. רק זהו הביאור המתאים לאותה התרוממות של אמנות המשחק שנתגלתה בהצגת 'הגולם'.על כל התפקידים המרכזיים עד הסצינות הכלליות של ההמון במשך כל ההצגה, מרגשת החתימה של תרבות המשחק החזקה והמוצקת הבטוחה באמצעיה. הכל עשוי מצויין, ביד בטוחה של אמן משחק ועלינו רק להתפלא לעושר כוחות המשחק הנגלה לנו ב'הבימה'. תנו להם רג'יסור תמידי חזק ופיכח, הפנו פניהם מהעבר אל ההווה וצל 'הדיבוק' לא יבהילם עוד.