מות דנטון

"מחזה חשוב, מעניין ומאלף, הציגה לפנינו 'הבימה' בעיצומו של קיץ. הצופה הערני יגלה בו מוסר השכל, אף לימינו אנו על מחדליהם, יחסי הקנאות המדינית והדעה האזרחית הצלולה, ובראש ובראשונה התנודות החדות של מה שקרוי 'דעת הקהל'. מחזה הסטוריוזופי זה הוא כאמור חשוב, מתסיס את הצופה וכופה עליו להרהר עמוקות בגורל הכלל והפרט. אודה שלא התרשמתי יתר עלהמידה מן הסצינות ההמוניות. שתי הנפשות העיקריות - דנטון ורובספייר היה בהן כח רב. אפילו רצה מילוא שנראה אותן בעיניו הוא, תוך פזילה לזמנים המודרניים הרי עלה הדבר בידיו.

שלמה בר-שביט - רובספייר יש בו כח מגנטי והוא מקרין עלינו מיד עם הופעתו. הוא גילם דמות של קנאי קר, צדקני, תוקפני, בעל קנאה נסתרת ליריבו הנינוח והסוער לסירוגין שמצפונו אינו מעיק עליו והוא מוכן ומזומן להקביל את החיים על כל טובם ותשוקותיהם. מישה אשרוב - דנטון היה מה שהוא צריך היה להיות : 'שותה' מן החיים מלוא הקובעת, אף כי יודע הוא שקובעת זאת מורעלת היא וצל המוות כבר נפרש על חייו.

'מות דנטון' בתורת הצגה רחוק מלהיות כליל השלמות, אך הוא מחזה מרשים, בעל שיעור קומה, אם מותר לכנות כך מחזה.

"עיצוב הבמה של אריה נבון, התפאורן הגדול של התיאטרון הישראלי לא היה מובן לי. התפאורה שלו נראית כגיבוב פריטים חסר השראה המנסה להדמות לתמונות המהפכה של ציירי התקופה. התלבושות של ססטופולי מצויינות. 'הבימה' ראויה לשבח על המהמאץ הכן שעשתה בהעלאת ההצגה 'מות דנטון'. התיאטרון לא חסך דבר בהצגה זו.