אדיפוס המלך

  • הצגה מספר: 318
  • הצגת בכורה: 17/12/1977
  • מספר הצגות שהועלו: 59
הועלה גם בשנים:
אדיפוס המלך

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

ללאיוס, מלך תביי, נאמר שבנו עתיד להמית אותו. לאחר הלידה, מוסר האב את בנו אדיפוס למשרת, כדי שיפקיר אותו במקום שומם על הר קיתיירון.  

המשרת חומל על התינוק ומוסר אותו לרועה מקורינתוס והוא מעבירו למלך פוליבוס חסוך הבנים.   בבגרותו מטיח בו שיכור שהוא אינו בנו של פוליבוס. נסער הולך אדיפוס לדלפי, שם האל מנבא לו - מפי הכוהנת - שהוא עתיד להרוג את אביו ולשכב עם אמו. משום שעדיין מאמין שהוריו בני קורינתוס, הוא מנסה ככל האפשר להתרחק משם.  

בפרשת דרכים בדרכו לתביי, מתפתחת תיגרה בינו לבין לאיוס ובסופה הורג הבן את האב.   בינתיים בתביי מופיעה הספינכס המשמידה את אלה שאינם פותרים את חידתה : "מי הולך על ארבע בבוקר, על שתיים בצהריים, ועל שלוש בערב?" אדיפוס מצליח לפתור את  החידה : האדם הולך כתינוק על ארבע, כצעיר - על שתיים וכשמזדקן נשען על מקלו - על שלוש. המפלצת מתה.   המושיע מקבל את המלוכה ואת יוקסטה המלכה שהתאלמנה. אך האסונות אינם מרפים מן העיר ומגיפה קשה פורצת בעיר.  

בנקודה זו נפתח המחזה.

תמונות מהצגה

ביקורות

"רבים למדו את המחזה בבית ספר תיכון, רבים מכירים אותו בתרגומו של דיקמן. חלק אף זכו לראות את הצגתו של טיירון גאטרי ב'הבימה' לפני שלושים שנה. כשמציג תיאטרון את 'אדיפוס המלך' הוא מתמודד לא עם יצירת מופת בלבד אלא גם עם מה שמלווה את אדיפוס המלך - ההקשר של המחזה אצל הקהל. והמצטייר בדמיון הוא רב מאוד ומגוון מאוד. לכן, דומה שעם כל ההסתייגויות רב ההישג שבהצגתה של עדנה שביט ב'הבימה'. וההישג הוא על דרך הפראדוקס פשוט מאוד : ההצגה מוכיחה שאדיפוס המלך הוא מחזה כביר, יחיד במינו, מרתק ומעורר לרגש ולמחשבה.

הבמאית ניסתה להתמודד עם האלמנטים המלודרמטיים המצויים בעלילה - ניקור עיניים, סערת הרגשות וכו'. כדי להקהות אלמנטים אלה העניקה הבימאית למקהלה בעזרת המלחין פולדי שצמן מעין תפקיד אסטטי המנכר את ההתרחשויות. המקהלה - ובראשה הזמרת עדי עציון - מגישה מעין קונצרט תיאטרוני מרשים מאוד של מוזיקה מודרנית שנועדה להגביר ולהעצים את החוויה ועם זאת לנכר אותה במישור אחר מהמישור של העלילה.

'אדיפוס המלך' ב'הבימה' בשנת 1978 הוא חוויה תיאטרונית המספקת חומר למחשבה ולבחינה מחדש. כל מילה בתרגומו של אהרון שבתאי ברורה וצלולה וכך היא נשמעת. הצופה יושב מרותק לעלילה שאותה הוא כביכול מכיר. יש לציין את משחקו של אלכס פלג המרשים דווקא בעוצמה השקטה של דמותו. את משחקם של שושנה דואר - בתפקיד טרזיאס וישראל רובינצ'יק - הרועה הזקן.

ההתמודדות העיקרית במחזה היא עם הדימוי של המחזה הקיים אצל אנשים ועם השקפתם על מורכבותו של האדם. מהתמודדות זו יוצאת הצגת 'הבימה' כשידה על העליונה והרושם בעיקרי הנותר בצופה הוא רישומם של עלילת המחזה ומילותיו.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 25.01.1978

"אולי ראוי לפתוח את הרשימה בהענקת ציון לשבח ל'הבימה' על עצם התמודדותה עם היפה ושמא גם עם השלמה בטרגדיות של סופוקלס ושל התיאטרון היווני העתיק בכלל. לשבחה של עדנה שביט הבימאית יאמר, כי בהצגה - על כל פנים בחלקה הגדול - היא מצדדת בפשטות של סגנון ומשתדלת שלא להרבות בפאטטיות, עם כי היא מבקשת לשמור על הודה של היצירה. ועל השחקנים : מישה אשרוב משכנע באסונו. הוא הרבה יותר שקט, אנושי וטראגי בהופעתו עם הגלימה הלבנה והשיער שהלבין. אין כאן הצעקות והזעקות שצרמו לעיתים בחלק הראשון. הכל בא ממעמקי לב.

גם טובה פרדו מקבלת בהופעתה הקצרה כאן מימדים אנושיים ומשחקת פחות את 'הדמות של הטרגדיה היוונית העתיקה' הסכולסטית. מצויינת - כמעט פנינת משחק - היא דמותו של הרועה הזקן בגילומו של ישראל רובינצ'יק, ואף יהודה אפרוני, ראש המקהלה, מוצא כאן את הניואנסים המתאימים לדמות זקן העדה.

חוה נובק. "דבר". 09.02.1978