ארכיון תיאטרון הבימה
בנדיבות: עדנה וארנן גבריאלי
החטא ועונשו
- הצגה מספר: 66
- הצגת בכורה: 25/04/1942
- מספר הצגות שהועלו: 91
יוצרים
- מאת: פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
- תרגום: א. לוינסון
- בימוי: צבי פרידלנד
- תפאורה: מנחם שמי (שמידט)
- מוסיקה: פורדהאוז בן ציסי
שחקנים
- רסקולניקוב: שמעון פינקל
- פולכריה אלכסנדרובנה: אינה גובינסקה, חנה רובינא
- אבדוטיה רומנובנה: ניורה שיין
- מרמלדוב: מנחם גנסין
- יקטרינה איבנובנה: אינה גובינסקה, חנה רובינא
- סוניה: פאני ליוביץ'
- פוליה: עדה טל (טרייבמן)
- פרופירי פטרוביץ': ארי קוטאי
- איליה פטרוביץ: חיים אמיתי
- רזומיכין: רפאל קלצ'קין
- לוז'ין: ארי ורשבר
- נסטיה: בת עמי אלישיב-פינקל
- אליונה איבנובנה: שושנה דואר
- פסטרי אקוב: שלמה ברוק
- קוך: מנחם בנימיני
- ניקולקה: צבי בן-חיים
- מטיה: דוד ורדי
- שוער: יהודה רובינשטיין
- עגלון: נחום בוכמן
- לבזיאטניקוב: יצחק שילה (שולמן)
על ההצגה
מכתב של דוסטויבסקי למו"ל קאטקוב, שנכתב בספטמבר 1865, כשנה לפני הופעת הרומן "החטא ועונש".
זהו דין וחשבון פסיכולוגי של הפשע. רסקולניקוב, בחור עירוני, בן המעמד הבינוני, מחליט מתוך קלות דעת להיחלץ במעשה אחד ממצוקתו. הוא מחליט להרוג אישה זקנה, מלווה בריבית ולשדוד אותה, וזאת על מנת להעניק רווחה לאמו המתגוררת בכפר, ולהציל את אחותו מצפורניו של ראש משפחת אצילים, שאצלה היא משמשת כאומנת. בנוסף, הוא מעוניין לסיים את לימודיו באוניברסיטה. מתמזל מזלו של רסקולניקוב להוציא לפועל את הפשע במהירות וללא תקלה.
אין צל של חשד נגדו ואף לא יתכן שיהיה. אך כאן מתחיל להתרחש תהליך פסיכולוגי : בעיות שאין להן פתרון צצות בפניו, רגשות בלתי צפויים מענים אותו וסופו שהוא נאלץ להסגיר את עצמו. הוא נאלץ לעשות זאת, ולו במחיר רקבון בבית הסוהר, ובלבד שישוב למצוא את חברתן של הבריות. רגש הבדידות והניתוק מבני האדם, שהחל לחוש מיד עם ביצוע הפשע, הופך לעינוי. הפושע מחליט לקבל עליו את הייסורים כדי לכפר על מעשיו.
תמונות מהצגה
ביקורות
"הבמאי נתן את היצירה הזאת בבימוי מוצלח, שקיפל את כל עלילת הסיפור הגדול הזה בי"ב תמונות. ראויה לציון מיוחד התמונה השביעית שבה ניתנת סעודת האשכבה לזכר מרמלדוב. תמונה זו חורגת מן המסגרת הראליסטית, שבה נתונה ההצגה כולה והיא מקבלת אופי סמלי.
הטון הוא קודר ועגום מאוד. הקבצנים שנאספו אל הסעודה הדלה, הגיוון והניוון שלהם, הוא כזה של מחול הקבצנים ב"הדיבוק", וגם כאן מתפרץ לתוך האווירה של האבל, אותו הצחוק המזעזע, המוזר והבלתי טבעי.
"בימויו של צבי פרידלנד אם כי לא בכל שמר על סגנון אחיד, עשוי בטעם ובקצב יפה. לאה גולדברג. "דבר" 10.02.42