פאוסט

"הטרגדיה 'פאוסט' שייכת לאותן יצירות קלאסיות שרבים מדברים בשבחן, משתמשים בשמן לצורך או לא לצורך, מקבלים ללא ערעור את תהילתן, אך מעטים קוראים בהן ומעטים מן המעטים נהנים מהן. אך כל אחד מ הנזקקים לתרגומי פאוסט ובינהם גם אוהבי שירה אמיתיים, תמהים לא אחת ושואלים את עצמם : במה גדולתה של השירה הזאת ? גם כותב שורות אלה, נאבק לא מעט בשירה זאת, במקור ובתרגום וסודה מתגלה ומסתתר לו לסירוגין לא נתפרש לו כולו מעולם.

יותר מאשר בטרגדיות השיריות של שיקספיר, קובעת ב'פאוסט' הלשון את ערך ההתרחשויות, בה עיקר העלילה ובה אוצר ההנאה. תרגומו של יעקב כהן, תורם בוודאי תרומה ראשונה, חשובה בנאמנותה הרבה למקור השואפת להביא קודם כל את הרעיון של הטקסט המורכב. ההצלחה האירה לו פנים בעיקר בלשון הגבוהה, בלשון ההגות, בלשון העברית הקלאסית. ואילו בתחום העממי, בתחום ההומור וההלצה וכן ברגעים הליריים הבודדים שבמחזה, נגרע מכוחו של התרגום.

האם יש לתמוה שבהצגת 'פאוסט' אצלנו אבד הרבה מן הטקסט ? פינקל התחיל במונולוג הידוע של פאוסט בצלילות טובה, אך במהרה נתפס ללהיטות יתירה, לפטאליות גורפת ואיבד כאילו את השליטה על הטקסט. הוא נהג במין מירוץ וחיפוזן דיבור מבליע. להפוך את הדרמה האנטלקטואלית לדרמה אנושית של ריגושים וחוויות לדרמה של חיים - זהו תפקיד התיאטרון במקרה זה. פאוסט - פינקל, לא הגיע לכך. לשטן שלנו, בקר - האירה ההצלחה פנים. הייתה לו הזדמנות יפה להפגין את הסגולות הציוריות, הדקורטיביות שבמשחקו, משחק בתוך משחק.

קיימת גם מרגריטה, מרים זוהר - גרטכן נצחית, אחותה של אופליה, עושה את דרכה בחצי קול, במתינות של נידונה. גם שגעונה בבית הכלא לא הוציא אותה מהדיבור הטוב, הצלול הלבבי. אדרבא, הוא מוסיף לה עוד אור אחרון של אהבה ומוות. לקהל נשאר בעיקר לראות פאוסט, לראות אי אילו סצינות יפות, להתרגש מסבלה של מרגריטה, להנות מתעתועיו של השטן ולנצל את ההזדמנות לפחות לראות את פאוסט, הזדמנות נדירה. אינני יכול להבטיח לקוראים דברים שעצמי לא קיבלתי, אך נשארת הסקרנות - לראות את ההצגה הזאת שאין בשום אופן לפסוח עליה באדישות.

"זוהי הצגת 'פאוסט' מוזרה : אשר התפקיד הראשון בה : מפיסטו - בקר, התפקיד השני גרכטן - זוהר והתפקיד השלישי : פינקל - פאוסט. אם נוצח השטן בפואימה הגדולה של גתה, הרי שבהצגתו של גלנר ניצח - מבחינת המשחק - מפיסטו.

"פינקל נבוך הפעם, כנראה לא כל כך קל לקפוץ מן האווירה של 'נח פנדרי' לתוך האווירה של 'פאוסט'. רק בקטעים אחדים הוא מתעלה ומגלה את כוחו ויכולתו הברוכים. באפילוג, כשהוא חולם על מפעלים גדולים למען האנושות - הוא שוב משיג את שיאו והמשפטים העבריים בתרגומו של יעקב כהן, מצלצלים בכל טוהורם. למען הסצינות המפוארות הללו כדאי לא רק לראות את 'פאוסט' אלא גם להקשיב לו.

שתי דמויות בולטות נתנו ישראל בקר - מפיסטו ומרים זוהר - גרטכן שני השחקנים הללו שיניקתם וצמיחתם מן התיאטרון היהודי, אשרו שוב שהתיאטרון העברי רק מתעשר כשהוא מקיים את מצוות קליטת העליה החדשה. מרים זוהר בחיצוניותה, דמות אידאלית של גרטכן. היא לא מצתה אמנם את כל הטראגיות של הדמות, אין זה קל ולא פשוט.

בכל אופן - בשביל מרים זוהר, תפקיד זה מהווה התקדמות. דמות מושלמת ביותר נתנה תמר רובינס - מרתה. אישה ערמומית, המבכה את בעלה שמת ובו בזמן רוצה להשתדך לאחר. הקומדיה האנושית הנצחית. ישראל בקר - מועטים כמותו המחוננים בכשרון דיבור צלול וברור. האסכולה הטובה של מוסקבה בהדרכתו של מיכואלס נותנת אותותיה. דיבורו מעורר הערצה. רק במה ממלכתית שאינה תלויה בקופה יכולה להעלות את 'פאוסט', וגם זה - חזון למועד.