חתונת הדמים

  • הצגה מספר: 337
  • הצגת בכורה: 08/07/1980
  • מספר הצגות שהועלו: 16
חתונת הדמים

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

סיפור על נקמת דם, אהבה ללא גבולות, מעגל דמים המסתיים במות היריבים או שמא מתחיל שוב עם מותם. מקומו של היחיד בחברה פשיסטית, שרואה ביחיד רק כלי שרת להמשך קיומה בעולם. בין הכלה לבין לאונרדו, בחיר לבה האמיתי, ישנה אהבה גדולה ובלתי ממומשת. אי המימוש של אהבתם מביא עליהם את גורלם. לאונרדו הנשוי לבת דודתה של הכלה, והיא עצמה עומדת להינשא לאחרון מבני משפחה שנהרגו בעבר על ידי בני משפחתו חמי-הדם של לאונרדו. אהבת הנעורים המקננת בלבם של לאונרדו והכלה נהיית לנחשול אדיר, המתפרץ בחייהם וממוטט את חוקי החברה: בליל חתונתה בורחת הכלה יחד עם לאונרדו אל בחירתם החופשית, אל הגורל, אל המוות. מרדף חסר רחמים מונע מהם לממש את רצונם ו"דם שרואה אור יום שותה אותו האדמה" (לורקה).

תמונות מהצגה

ביקורות

"זהו מחזה על 'זעקה אפלה' שמשהו שורשי אמור לרטוט בו ולהגיע למעמקי נשמת הצופה. בהצגתו של גרסיה אתה עד לאסטטיות של האפקטים, אך נשאר קר ומנוכר למתרחש. חלק מן הבעיה נעוץ במשחק. שרגא הרפז בתפקיד לאונרדו מפגין אמנם נוכחות מרשימה, אך בכל סצינה נוספת אתה ער יותר לשימוש הטכני בקול מאופק, אך כאילו טעון רגשות. יונה אליאן בתפקיד הכלה, מעצבת את תפקידה לפי יכולת הנפנוף של גלימת המצנח השחורה שעל כתפיה. היחידה שמסוגלת להרשים ולו לרגע, היא מרים זוהר המפגינה עוצמה מלכותית, אך זוהי נחמה קטנה.

גרסיה ביים את הצגת לורקה ללא כל סממן פולקלוריסטי ספרדי. במקום זאת הוא הגיש מערכת אסטטית-חללית-צלילית. גם גישה זו היא סוג של סגנון. בהצגת 'הבימה' חסרה מאוד אותה 'זעקת אפלה שורשית' שניתן להעבירה בכל סגנון שהוא.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 11.07.1980

"אמנם ההצגה היא בלתי רגילה, אלא שהעוסק במלאכה עשה מאמצים גדולים כל כך להעניק לנו הצגה יוצאת דופן, עד כי הוא עצמו יוצא מדפנות המחזה. מן הטראגדיה רוויות המתח כמעט שלא נשאר זכר על בימתו הגדולה של התיאטרון הלאומי. בלהיטותו לבטל את סממני הפולקלור הספרדי שבהן רוויה יצירתו של לורקה, מפשיט הבמאי את המחזה מעורו הטבעי ומגיש לנו משהו מעוקר וקר, מסוגנן עד קצה היכולת.

מרים זוהר נראית מרשימה על הבמה, אך היא אינה יכולה להעניק לדמות האם את כל עוצמתה בגלל ההגבלות שצורת ההצגה מטילות עליה. ויקטור גרסיה יצר אמנם הצגה לא שדופה כלשעצמה, אך את 'חתונת הדמים' ללורקה הוא לא הגיש לנו, וחבל.

חוה נובק. "דבר". 14.04.1982