ארכיון תיאטרון הבימה
בנדיבות: עדנה וארנן גבריאלי
יוצרים
- מאת: יעקב גורדין
- תרגום: מרים קייני
- בימוי: עמית גזית
- תפאורה: אלי סיני
- תלבושות: טובה קלינר סדן
- תאורה: נתן פנטורין
שחקנים
- מירהל'ה אפרת: מרים זוהר
- מירל'ה אפרת: ליא קניג
- מכלה: מרים זוהר, ליא קניג
- שלמון: שמואל (מולה) רודנסקי
- נחומצ'ה: מוסקו אלקלעי
- אשתו חנה דבורה: רבקה גור
- יוסלה: עמי ויינברג
- דוניה: שמעון כהן
- שיינדל: יעל פרל
- שלמה'לה הילד: גיל זלמנוביץ, רועי שגב, דוד תירוש
על ההצגה
מירל'ה אפרת, סוחרת עשירה מגרודנה, מגיעה לסלוצק, עם שני בניה ופמליה של משרתים ויועצים, כדי להשיא את בנה הבכור לשיינדלה, נערה ענייה אך בעלת יחוס. במפגש הראשון של מירל'ה עם מחותניה, הרב נחומצ'ה וחנה דבורה, היא נוכחת לדעת שעשתה מקח טעות. אנשים אלה שנראו אצל השדכן, דלי אמצעים אך מכובדים, אינם אלא קבצנים ושנוררים, המנסים להבנות מהשידוך. כשהמצב הופך לבלתי נסבל עבורה, היא מבטלת את השידוך, ומצווה על שולמן - מנהל עסקיה, לרתום את הסוסים כדי לחזור לגרודנה. תחנוניהם ובכיים של המחותנים, כמו גם התנגדותה השקטה של מחלה - מנהלת משק ביתה , והסרקאזם של בנה הצעיר דוניה - אינם מרתיעים אותה. אך עישקותו ודביקותו של יוסל'ה בבחירת לבבו - מכניעים אותה, ולמרות שאינה שלמה עם הרעיון, היא מצווה לערוך את החופה מיד.
אנחנו חוזרים ופוגשים את המשפחה לאחר שלוש שנים, בבית מירל'ה, בגרודנה. יחד עם שיינדלה, הכלה, הגיעו גם המחותנים - רב נחומצ'ה וחנה-דבורה. בעוד מירל'ה אפרת רוצה להמשיך ולשלוט בביתה ובעסקיה כמימים ימימה,ההתנגשויות בתוך המשפחה הן בלתי נמנעות. מירל'ה שאינה יכולה עוד לשאת את המריבות הבלתי פוסקות, נכנעת ומעבירה את כל רכושה לשליטת בניה.
המערכה השניה נפתחת כשהבית העשיר והמכובד של מירל'ה שינה צורתו כליל. מירל'ה מתקשה לעמוד בסדר החדש, אך חורקת שן ומבליגה, עד שמגיע שולמן, שבא לבקש תרומה לבנית בית חולים יהודי חדש. באין לה כסף משלה, היא נאלצת לפנות ליוסל'ה שיתן לה מאתיים רובל. כדי לא לביישה ברבים. שיינדלה ודוניה, הרואים בזה זריקת כסף, מונעים מיוסל'ה לתת לה את הכסף. מירל'ה נמצאת בין הפטיש והסדן. היא אינה מוכנה עוד להבליג. היא אוספת כמה מחפציה, מבקשת משולמן, לתת לה מקלט בביתו ועוזבת את הבית.
חולפות עשר שנים, מירל'ה השתכנה בביתו של שולמן ומנהלת את חשבונותיו. ביום הבר-מצווה של נכדה שלמה'לה, מגיע יוסל'ה כדי להתפייס עם אימו ולהחזירה הביתה. מירל'ה מעדיפה לשלוח מתנה לנכדה מבלי להשתתף בשמחה. היא אינה מוכנה להתפייס עם המשפחה, שפגעה בה והשפילה אותה. יוסל'ה יוצא ממנה בבושת פנים. אלא ששיינדלה, כלתה, אינה יכולה לעמוד במצב הבלתי נסבל הזה, ולוקחת את היוזמה לידיה. היא רוצה להחזיר את חמותה הביתה. אלא שמירל'ה אינה מתרצה. בעימות חריף וקשה ביניהן הן חושפות זו את מחדליה של זו, וכל אחת את חולשות עצמה - גם שיינדלה נאלצת לעזוב, בלא שהשיגה את מבוקשה. לאחר עימות זה תשושה מירל'ה, רצוצה ומבולבלת.
שלמה'לה הנכד, הוא אחרון הפוקדים. בדרכו הישירה והילדותית הוא פורט על נימי אהבתה, ומכניע אותה.
תמונות מהצגה
ביקורות
"מירלה אפרת הוא סיפור טוב שתמציתו במשפט שאומרת מירלה : "ילדים קטנים לא נותנים לישון, ילדים גדולים לא נותנים לחיות". הוא כתוב כהלכה, מחזיק את הקהל במתח ומסוגל להוציא ממנו גם דמעות. הקהל מזדהה עם מירלה, שכלתה רומסת אותה ואם מירלה היא קורבן תמים, הרי זה גם אחד ממאפייני הז'אנר המלודרמטי.
השחקנים עושים מלאכה טובה ומעולה. החל מהצעירים - עמי ויינברג ושמעון כהן בתפקידי הבנים, יעל פרל בתפקיד הכלה המרשעת, מוסקו אלקלעי ורבקה גור בתפקיד המחותנים הקריקטוראליים ושמואל רודנסקי, שהוא תופעה נפלאה ויחידה במינה. ההצגה זכתה לפרסום בשל התחלפותן של מרים זוהר וליא קניג בתפקיד הגבירה והמשרתת. "מירלה" של קניג יותר גשמית, יותר גדולה, יותר עסיסית ולכן גם יותר מרגשת. "מירלה" של זוהר, היא יותר ליידי ולכן בביצועה - ההצגה יבשה יותר.
תכונותיה האישיות של כל אחת מהשחקניות, בולטת יותר לטובה, בעייני, כשקניג היא מירלה וזוהר המשרתת מחלה. אבל זה בהחלט יכול להיות עניין של טעם אישי. העלילה הכתובה עובדת בכל מקרה.
"מירלה אפרת של יעקב גורדין, היה התשובה האידית ל"המלך ליר". הטרגדיה של המלך שנותר ללא קורת גג לראשו, הותאמה היטב למציאות היהודית והפכה למלודרמה של מאבקי כוח קטנוניים ומלחמות ירושה. בהצגה ב"הבימה", ניתן לראות נסיון להעלות אנדרטה לגרסה היהודית. הבמאי עמית גזית הלך עם המלודרמה ומיצה את אפשרויותיה עד תום.
אין כאן תפיסה חדשה, בת-זמננו, אף לא בעיבוד העברי של מרים קיני. קל מאוד לדחות תפיסה זו על הסף כתיאטרון מיושן, מוזיאוני. אלא שראה זה פלא, המלודרמה עוברת וכוחה התיאטרוני לא נס ממנה. מרים זוהר וליא קניג הן שתי שחקניות בעלות שיעור קומה : ליא קניג מדגישה את האם היהודיה של הדמות הרמה, בעוד שמרים זוהר נוטה להטעים את אצילותה. בזכותן, המלודרמה לרגעים מעוררת ריגושי אמת.