האוצר

"אמנות האנסמבל, פארה של 'הבימה', לא הכזיבה עד כה. ובראותנו את המחזה הזה בהצגות ביכוריו אפשר לנו לשער כי גם ההצגות האחרות היו מעולות יותר במשחק האנסמבל שלהם בימים הראשונים. אבל אפילו במערכה הראשונה, לא שמו לב לעודף הצריחות שאינן מאורגנות לסולמות מוסיקליים. ארגון מוסיקלי יש גם לצריחות.

ההצגה בכללה היא מאורע בחיים האמנותיים כאן. יש בה קצב ומידה והיא כולה חזית בניין, הסתעפות תיאטרלית. הרג'יסור לא רק שלא הקדיש את הסאה כי אם הורה דרך דווקא בדברים שכבר דשו בהם (הסולם, המסכות, צמצום התפאורה). במערכה א' אם כי הדברים קורים בכתריאלבקה של לפני עשרים שנה, הרי אנחנו מרגישים במהירות התנועה, מהירות הבזק של חיי הכרך. אנחנו מרגישים כי זיו העולם נתעשר ביופי חדש, יופי המהירות. מורגש בכל הרצון למסור כל אותו השאון המבהיק של צלילים וגוונים ותנועות המשמשים הד לזעזועי הנפש בדורנו.

אין כמעט דבר הפוגם באחדות החיזיון. הומור ואור רק זרועים על כל ועל כולם. הרג'יסור הרכיב הרבה הרכבות ואין אנו מרגישים כמעט בהן. כל משחק מרותק בכבלים לטובת הכלל ובכל זאת כל תפקיד מובלט ולא בגלל כתמי הצבעים אלא בגלל כל כח הביטוי, כל קו והדגשה.