פריסילה מלכת המדבר

אנו נכנסים לעולם חזותי בעל יופי מהפנט, שחוקיו דומים לחוקי החלום: בליווי המוזיקה המנוגנת היטב (בניהולו של ליאור רונן) יורדות שלוש דיוות על גבי מעמדים יעודיים, נותרות בין שמיים לארץ, מפליאות לשיר, מעבירות כבדרך אגב דימוי קורבן צלוב - אך כזה שישיר ויפגין יופי, דווקא כשהוא על המוקד. זה לא גימיק, אלא דימוי קונספטואלי בעל עוצמה. מלבד הגיבורות, יופיעו עוד ועוד נשים וגברים בתלבושות ססגוניות, כיד הדמיון הפרוע וכישרונה של מעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי. יתקיים מתח הכרוך בחניטת הגוף הגברי בשמלה צרה, עקבים בגובה לא טבעי, פאות ענק, וכל אלה אינם קישוט. מבין כישרונות השירה והריקוד העולים על גדותיהם בכל רגע, שוב ושוב עולה יופי עז, שכאב בצידו. 

עומס הדימויים מפעים (רקדנים עטויים בתלבושת זר פרחים, למשל). יש דימויים משוכפלים (מדונה והחזייה הפאלית), וגם דימויים נשיים קלאסיים שמזכירים דמויות כמו מרלין מונרו, מרלן דיטריך, קצת מאלמדובר או יצירות סוראליסטיות ישנות. 

התפאורה הנהדרת שעיצב ערן עצמון, עם אינסוף התחלפויות ומשחקי פרופורציה, התלבושות והתאורה המרשימה שיצר אבי יונה בואנו - כל אלה יוצרים עולם ססגוני בעל שכבות של משמעות תרבותית. 

יחזקאל לזרוב מביא דמות נהדרת של "האישה הקלאסית" המעודנת, בהומור פיזי וקולי מדויק ומלבב. לי בירן בתפקיד הראשי מפגין כשרון בבניית דמות ובביצועי הריקוד, השירה ויכולת החיקוי המרשימה. מיכאל בן דוד שומט את הלסת ביכולותיו התנועתיות. הריקוד שלו על גג האוטובוס, עטוי שמלה כסופה ומתפתל בתוך נעל עקב גדולה, כמנסה להיחלץ, הוא מרגעי התיאטרון היפים שראיתי. 

זה קאסט ענק ועתיר כשרון, לצערי לא אוכל להחמיא לכל פרט בו, אבל יש לציין את עמית קפון, המכלם את ברנדט בצעירותה. הנוכחות של קפון, מעבר לכישרון הווירטואוזי הנדיר, היא מחשמלת.

אלי ביז'אוי, האחראי על הנוסח העברי, עשה עבודה מצוינת. מתרגום השירים המאתגר, ועד להעברה הקולחת של תרבות ושפה שונה לזמננו. עבודתו היא הרבה מעבר לתרגום גרידא. 

לסיום יש להחמיא למשה קפטן. פה קפטן כמו לוקח את כל הקופה. זה התדר שלו, הסגנון שהוא אמון עליו. כשהוא מתחבר לטקסט טוב, הוא במיטבו, וראוי לכל תשואה על עבודת הבימוי המעולה הזאת, המאגדת כל כך הרבה יוצרים מוכשרים, למחזמר שהוא מהמעולים והמרשימים שהועלו בארץ.